הכרויות לאנשים איכותיים
לחץ כדי לחזור לאתר
         פו"פנאי - הכרויות חינם                 אתרי הכרויות          פעילויות לפנויים פנויות          הכרויות דיסקרטיות                  הכרויות לדתיים                  לצאת לדייט                 

  נושאים פעיליםנושאים פעילים  הצגת רשימה של חברי הפורוםרשימת משתמשים  חיפוש בפורוםחיפוש  עזרהעזרה
  הרשמההרשמה  התחברותהתחברות
פו"פ ועד בכלל
 כל הפורומים : פו"פ ועד בכלל
נושא נושא: על דת ואמונה - ועל דתיים וחילוניים שליחת תגובהשליחת נושא חדש
כותב
הודעה << נושא קודם | נושא הבא >>
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 06 August 2009 בשעה 16:03 | IP רשוּם צטט את טיל4

הכל צפוי והרשות נתונה

 

פרופסור ישעיהו לייבוביץ'

 

שודר בקול ישראל בשנת תשל"ו/ז וגם פורסם בספר 'שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם'

 

א

אמרה בת ארבע מלים במסכת אבות מבטאה תמצית של אחת מן השאלות הגדולות המטרידות את האדם בכל התרבויות ובכל התקופות,בהגות פילוסופית, משפטית ומוסרית, ובאמונה דתית כאחד. "הכל צפוי והרשות נתונה" - אלה דברי אישיות מרכזית בעולמה של תושבע"פ, דברי ר' עקיבא גדול התנאים, ועליהם (ועל המשכם בפרק ג', משנה ט"ו), אומר גדול המאמינים וההוגים שלאחר תקופת התלמוד, הרמב"ם, בפירוש המשנה: "זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא".

לפנינו מוצגת בכל חריפותה בעיית הדטמיניזם והבחירה החופשית, בעיה אשר אנשי דעות ואמונות שונות, ואף מנוגדות זו לזו, כרכו בה את הבנתם את עצמם ואת שיפוטם על מהות האדם, תפיסות אמוניות-דתיות של מעמדו של האדם לפני האל, ותורות מידות ותורות ערכים שמחוץ לתחומי ההגות הדתית. לפיכך דברים אלה צריכים עיון רב.

אולם לפני עיון זה כדאי לציין שאחד ממפרשי המשנה, ודווקא זה שבדרל כלל זכה לפופולריות רבה ביותר, ר' עובדיה מברטנורה, סוטה בהבנת דבריו של ר' עקיבא מדרכם של רוב המפרשים לפניו ואחריו ומוציא את העוקץ מן הדברים הללו. וזה לשונו: "הכל צפוי - כל מה שהאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפני הקב"ה, והרשות נתונה בידו של אדם לעשות טוב ורע". מבחינת פירוש זה אין בדברי ר' עקיבא אלא מה שנתכוון אליו הנביא בשאלתו הריטורית: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'?" (ירמ' כ"ג, כ"ד). וקרובים לכך בפרקי אבות עצמם דברי רבי (הוא רבנו הקדוש, ר' יהודה הנשיא) בפרק ב': "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".

אולם הברטנורה ידע יפה שלא כך הובנו הדברים על ידי רוב החכמים, ואף על ידי סתם קהל יודע ספר בישראל: הכל צפוי  - האם הצפיה האמורה כאן מתייחסת לעבר ולהווה בלבד, או שמא גם לעתיד? הברטנורה עצמו הוסיף: "ורמב"ם פירש הכל צפוי - כל מעשה בני אדם, מה שעשה ומה שעתיד לעשות, הכל גלוי לפניו". המלים "ומה שעתיד לעשות", שהברטנורה מוסיף על פירושו הראשון - הן הן הקובעות. וכן אומר בפשטות המפרש המודרני של המשנה, בן דורנו ר' חנוך אלבק: "הכל צפוי - הכל גלוי וידוע מראש לפני הקב"ה".

ידיעתו של הקב"ה - אם הידיעה האמורה כאן יש לה משמעות בקטגוריות אנושיות - ודאי אמת היא: נמצא העתיד קבוע מראש, וכיצד תיתכן רשות בידו של אדם לעשות טוב או רע? ושוב - אם נוסיף להשתמש בקטגוריות החשיבה האנושית - כיצד ייתכן לחייב את האדם במעשה מסויים או להטיל עליו את האחריות למעשה שיעשה, אם מעשה זה קבוע ועומד מאז ומעולם בידיעתו של השי"ת שהיא ודאית? טיעון זה נשמע לא רק מפיהם של הדיוטות אלא לפעמים גם מפיהם של הוגי דעות, המציגים כמושכל ראשון את הכלל שחיוב מוסרי או דתי חייב להיות נתון לביצוע אנושי, שאם לא כן הוא ריק ממשמעות: הטיעון שבכל 'חיב' רציני נכלל 'יכול'. אולם קביעה פסקנית זו צריכה עיון רב, ואפשר לחלוק עליה: שמא יש משמעות ותקפות לצו מוסרי או דתי גם אם אי אפשר לעמוד בו? מיד אנו רואים, שבעיית הידיעה והבחירה משתלבת בבעיות ההשגחה האלוהית וצדקת הגמול והעונש האלוהיים, שהו מוחזקות מיסודי האמונה הדתית. אולם מיד יש לציין שגם בלא התייחסות לבעיית ידיעתו של האל ובלא גורמי האמונה הדתית מקבילה לבעיה הדתית-אמונית בעיה פילוסופית ומוסרית נוקבת, אם חושב האדם במושגי הסיבתיות. מבחינת מושגים אלה, המכונים חשיבה דטרמיניסטית, קיימת אותה בעיה של ידיעה ובחירה גם אם אין אנו מכירים סובייקט של ידיעה זו: לגבי הוודאות וההכרה של מה שעתיד להיות אין נפקא-מינה בין ידיעה שבתודעתו הסובייקטיבית של יודע ידיעת אמת ובין ידיעה הגלומה באינפורמציה האובייקטיבית הצפונה במערך הסיבתי של השתלשלות הדברים זה מזה לפי ההכרח של המציאות. ואם אנו מזהים את ההכרעה המוסרית של האדם עם בחירתו בין אפשרויות שונות - היכן כאן האפשרות? וכבר היו מחכמי יון שזיהו את ההכרח של המציאות עם גזרה - אנַנְקי (מונח שהספרות המדרשית שלנו קלטה אותו מן היוונים), ואת האננקי זיהו עם גורלו של אדם (הֵימארמֵיני), ואת הגזרה והגורל - עם ההשגחה (פרוֹנוֹיאה).

יתר על כן: לא רק מן הבחינה האונטולוגית - כלומר, מבחינת הבנת המציאות - מעורר מושג רשות הבחירה החפשית של האדם קשיים עצומים, אלא גם מבחינה אפיסטמולוגית - היינו מבחינת הבנת האדם את הבנתו עצמה. כבר היו הוגי דעות, מן הראשונים ומן האחרונים, שטענו שאין האדם מסוגל לחשוב על אירועים, ובכללם על מעשי האדם עצמו והכרעתו לעשות אותם, ללא מושג של גורם לאירוע זה או להכרעה זו, ושרק מן השפה ולחוץ ניתן לכנות אירוע או מעשה "מקרה", כלומר, אירוע שלא התחייב מסיבה שקדמה לו. שמא אין אנו מסוגלים להבחין אלא שני אופנים במציאות: מה שהוא מחוייב המציאות, משום שיש סיבה להימצאו, ומה שהוא נמנע המציאות, משום שאין סיבה שיימצא; ובשום פנים לא נוכל להעלות על הדעת את אפשרי המציאות - מה שלא הוכרע מראש לא לכאן ולא לכאן, עד שההכרעה נופלת עם האירוע עצמו, ללא סיבה שקדמה לכך? ליודעי פרק בפילוסופיה הכללית היהודית ייאמר מיד, שעניין מציאות האפשרות הוא משורשי המחלוקת הגדולה שבין הרמב"ם ובין אסכולות של התיאולוגיה והפילוסופיה האיסלמית. כאן, בהתייחסותנו לפרקי אבות, לא נדון בבעיית הדטרמיניזם והבחירה החופשית אלא מבחינת ההיבט האמוני-דתי - ידיעתו של האל מול אחריותו של האדם להכרעתו ולמעשיו.

ברור הוא שר' עקיבא לא פתר את הבעיה, ומסתבר שאף לא נתכוון לפותרה במאמר בן ארבע מלים, אלא רק להציגה בכל חריפותה. אם גורמים שבאמונה מביאים אותי לייחס לשי"ת ידיעה במציאות שבה נכלל העתיד, ואם גורמים שבאמונה מביאים אותי להטיל על האדם אחריות להכרעתו למעשיו - כיצד מתיישבים שני הדברים יחדיו? ר' עקיבא שאל, ובשאלתו הוא מאלץ את הקורא והלומד לחשוב: אך הוא לא ענה. הנסיונות לענות הם מתכניה של ההגות הדתית מאז ומעולם. ואלה דברי הרמב"ם בפירושו לדברי ר' עקיבא אלה: "זה פירושו בקצרה - כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו, אבל לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר: שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים - אין עניינו כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה". לכאורה אין דברים אלה אלא חזרה - תוך הרחבה - על הבעיה שהציג ר' עקיבא, וקביעת עובדה ללא כל התייחסות לקושי שביישוב הרישא עם הסיפא. אולם לקביעה פסקנית וסתמית זו הרמב"ם מקדים את המלים: "על תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים" - והכוונה לשמונה פרקים המשמשים הקדמה ומבוא לפירוש מסכת אבות, ששם הוא מצביע על דרכו ביישוב הסתירה ובהצגתה כסתירה מדומה; על הצבעה זו הוא חוזר בהלכות תשובה שבספר המדע ממשנה תורה, וכן בכמה מתשובותיו, והדיון המעמיק והשיטתי בה מצוי במורה הנבוכים.

 

ב

 

אנו ממשיכים בדיון במאמר הקצר, החד והחריף של ר' עקיבא ובתוכן ההגותי-אמוני הצפון בו: כיצד הוא ניתן להתפרש לשני פנים, וכיצד הוא כופה עלינו את העיון בבעיה החובקת זרועות עולם ושהררים גדולים באמונה ובהגות פילוסופית , בתורת המידות ובתורת הערכים ובהבנת האדם את עצמו, תלויים בה: מושג ההשגחה בהגות הדתית, מושגי הסיבתיות והאפשרות בתורת המציאות (האונטולוגיה), מושגי החיוב והיכולת באתיקה, מושגי האחריות והענישה בתורת המשפטים, ומכאן חזרה אל מושגי הצדק האלוהי והגזרה, הגמול והעונש כקטגוריות דתיות. ברור הדבר, שלא נתכוון ר' עקיבא לפתור בעיות אלו בארבע מלים אלא להציגן לפנינו כעניין לענות בו. הרמב"ם, שעליו מצביע הברטנורה, דן בענין הגדול הזה הן בפירוש המשנה, הן במשנה תורה והן במורה הנבוכים. כבר הזכרנו את לשונו בפירוש לעצם דברי ר' עקיבא, לאחר הערה על גודל הענין הנידון: "וזה פירושו בקצרה - כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו, אבל לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים - אין עניינו כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה". לכאורה אפשר היה להבין את הדברים "כל מה שבעולם ידוע אצל ה' והוא משיג אותו" אפילו בהתאם לדעה הראשונה של הברטנורה, אולם הברטנורה ידע יפה מהי בהגותו של הרמב"ם משמעות הידיעה כהיגד על ה' - להבדיל ממשמעותה כהיגד על האדם, ושממשמעות זו מתחייב  מה שהוא עצמו מוסיף על דברי הרמב"ם לשם הסברת כוונתו: "כל מעשה בני אדם, מה שעשה ומה שעתיד לעשות, הכל גלוי לפניו". כאן הרמב"ם, בתפקידו כמפרש המשנה ולא כמבקר וחוקר, מסתפק בפאראפראזה מורחבת של דברי ר' עקיבא ובהצגתם - כמעשהו של ר' עקיבא עצמו - כמה שנראית בו סתירה מיניה וביה, מבלי ליישבה. אולם הוא מרמז על דרכו ביישוב הסתירה במלים שהוא מוסיף על פתיחת דבריו "זה פירושו בקצרה": "על תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים" - והכוונה לפרק ח' של שמונה פרקים, המשמשים בפירוש המשנה הקדמה לפירוש מסכת אבות. שם הוא כבר מצביע על דרכו ביישוב הסתירה שבין ידיעה ובחירה ובהצגתה כסתירה מדומה; על הצבעה זו הוא חוזר בפרק ה', הלכה ה', של הלכות תשובה שבספר המדע ממשנה תורה, ואף בכמה מתשובותיו, והדיון השיטתי והמעמיק בה מצוי במורה הנבוכים.

אולם, דיון זה אין תחילתו בהגות הפילוסופית-דתית של ימי הביניים, ואף לא בהגותם של חכמינו בעלי המשנה ובעלי התלמוד, אלא הוא כפוי עלינו כבר משעה שאנו שמים לבנו למקרא, לדברי התורה ודברי הנביאים כפשוטם. רוב התמימים (ואין תמימות ציון שבגנאי, חלילה), ואף הרבה הוגים, מתרשמים מפסוקים שמשמעותם נראית מפורשת וחד-משמעית כמניחה בפשטות אפשרות של בחירה חופשית של האדם, כגון הפסוקים העצומים והאדירים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה אשר תשמעו ...ואם לא תשמעו" וגו'; ושוב באותו חומש דברים, בדברי משה האחרונים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ...ובחרת בחיים" וגו'. וכן, למשל, כל דברי יחזקאל בפרק ל"ג, שפסוקיו הפכו עיקרה של תפילת נעילה, על אחריות האדם למעשיו והקריאה הנמרצת לשוב בתשובה, וכל האזהרות בתורה ובנביאים מפני הרע והתראת האנשים עליו כנגד יעודי שכר לעושי טוב, אזהרות וייעודים שבעיני רבים אינם מוצדקים אלא אם חופשי האדם בבחירתו; שהרי אין להכריע אלא במקום שקיימות אפשרויות שוות, לשון אחר - כשעדיין לא הוכרע הדבר. אולם גישה פשטנית זאת מתעלמת מן הצד השני של הבעיה, שאין המקרא עושה אותו ענין לדיון, ואף על פי כן הוא מיסודי היסודות של האמונה: שה' יודע, וידיעה זו - בכל משמעות מן המשמעויות של מושג הידיעה בקטוגוריות החשיבה האנושית - מיד מתנגשת באפשרות הבחירה. אולם, המעמיק יותר, ודווקא המעמיק באמונה, ישים לבו לכך שאמנם מוצגת לאדם במקרא הדרישה לבחור, אבל בשום מקום לא ניתנה לו ערובה מפורשת שהוא מסוגל לבחור. על כך כבר הערתי הערה קצרה בשיחתנו האחרונה לפני שבוע, והדבר עורר תגובות של תמיהה ותגובות של זעם בקרב קצת מן המאזינים; היו קושיות מבחינת ההגיון, והיו קושיות מבחינת הצדק: הייתכן? מבחינה הגיונית - האם אפשר להעמיד את האדם בפני הכרעה לגבי דבר שכבר הוכרע? ומבחינה מוסרית - מהי ההצדקה לגמול על עשיה או אי עשיה הכפויות על האדם? ואם אפילו בדיני אדם מרבים הוגי הדעות להתחבט בבעיה כיצד להצדיק שיפוט ושפיטה במסגרת תפיסה דטרמיניסטית, על אחת כמה וכמה בדיני שמים, שיש לשאול בהם: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? והלא אונס רחמנא פטריה! הייתכן?!

על כך יש לענות: ייתכן וייתכן - כל מהותה של גישה ערכית לבעיות האדם - להבדיל מגישה תועלתנית - אינה אלא שהוא מועמד בפני מטרה שאיננה מעוגנת במציאות, ולפיכך אף אין ערובה למימושה במציאות, אלא שהוא נדרש לחתור אליה מן המציאות אל מעבר למציאות, ואפילו אם חתירה זו היא נצחית ולעולם אינה מגיעה להשלמה. ואם זהו דינם של ערכים הנובעים מן התודעה האנושית - כגון אושר, יושר, צדק, חרות, כבוד וכד' -, על אחת כמה וכמה שדבר זה כוחו יפה לגבי המשימה הדתית: התביעה המוצגת לאדם לעשות הטוב בעיני ה'. מי שאלוהיו אינו אליל, כלומר דימוי אנושי או כוח בטבע או הטבע עצמו, אלא הוא מאמין באלוהים שאין העולם מקומו - יודע וחש במגבלה של היותו מיצורי אותו העולם שממסגרתו אין הוא יכול לחרוג, ויחד עם זה הוא מבין ומכיר את משמעותה של המשימה המוטלת עליו ומודה בתקפותה - גם אם אין בכוחו לבצעה.

ייתכן שאין האדם חופשי במובן של יכולת להכריע את עצמו לבחור בין הטוב ובין הרע, אבל הוא חופשי להתאמץ לשאוף ולחתור אל הכרעה זו - ולפום צערא אגרא: השכר לפי המאמץ, לא לפי מה שמושג במאמץ. בסיכום של יום הכיפורים, בנעילה, ייחודו של האדם מוגדר בהכרת מעמדו לפני האלהים, שהוא המשימה להכריע בין טוב ורע, להיות צדיק או רשע או - בלשון הנביא האחרון - להיות "עובד ה'" או "אשר לא עבדו", ומשימה זו מוטלת עליו אף על פי שלא מוכר לו יתרון מן הבהמה מבחינת טבעו, שהרי הוא והיא שייכים יחד לעולם שהוא הבל, שכל האירועים בו משתלשלים זה מזה לפי ההכרח של המציאות. לפיכך אף שולחן ערוך פותח בקריאה הגדולה "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו": שמא אין היכולת לעבודת ה' בגדר טבעו של האדם - ואין משמעותו של "טבע" אלא מה שלא ניתן לחרוג ממנו? אבל אף על פי כן מוטל על האדם "להתגבר כארי", - לעשות מאמץ עליון כדי לעשות את מה שלא ניתן לעשות. הטלת ספק בחופש הבחירה המוחלט של האדם אין בה בהכרח משום סתירה לאמונה הדתית. יתר על כן, שמא כל עומק האמונה הדתית מתגלית דווקא בהכרת האדם שמוטת עליו המשימה להגיע למטרה - עבודת ה' - אשר לקראתה הוא חייב לחתור חתירה נצחית, גם אם אין בכוחו להשיגה וליישם אותה. ואולי זוהי גם המשמעות העמוקה יותר של מאמרו של רבי טרפון, חברו של ר' עקיבא, בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (ב', כ"א). אבל בכך עדיין לא התרנו את הספק, באיזה מובן ניתן לייחס לאדם "רשות לבחור", כשהוא נכלל במסגרתו של עולם הידוע לאלוהים במובן האמור במדרש, שכבר הראה הקב"ה לאדם הראשון ספר שבו נכתבו כל קורות העולם וקורות בריותיו, עד סוף כל הדורות!

אנחנו צמצמנו את הבחירה החופשית של האדם, בהכירנו שאין ערובה ליכולתו לגבור על טבעו מרצונו, וייחדנו את החופש לעצם הרצון הזה; לשון אחר: אמנם אין האדם חופשי לעבוד או לא לעבוד את ה', כשהוא נתון במסגרתו של עולם אשר בו "הכל תפוי" מראש, והוא עצמו חלק של עולם זה, אבל הוא חופשי להתאמץ או לא להתאצץ לעבוד את השם. אולם כאן חוזרת הקושיה למקומה: מה או מי קובע את הרצון למאמץ זה? אפילו נסיח דעתנו משאלת יכולת האדם לכבוש את יצרו הטבעי, עדיין אנו חייבים לשאול אם אין גם הרצון או הסירוב לכיבוש היצר נובעים בהכרח מטבעו זה, ולפיכך - מיהו אותו ,הוא" הכובש את יצרו? שאלה זו קיימת ועומדת בכל חריפותה לא רק בעולמה של אמונה המתגלמת בדימוי המדרשי של ספרו של אדם הראשון, אלא גם בעולמו של אתיאיזם דטרמיניסטי.

אמרו חכמינו: "רשעים - ברשות ליבם, אבל צדיקים - לבם ברשותם" (ב"ר, נח). יש כאן משום הבדלה בין שתי בחינות ברצון: ה"לב" הוא סמל של דחפים שהם בחינה אחת שברצון; אולם מה הבחינה האחרת של הרצון שמאמר חז"ל זה מבדיל בינה ובין הלב וקובע ה"רשע" שהלב שולט עליה, ואילו לדבי ה"צדיק" - שהיא שולטת על ללבו והיא, כנראה, מוצגת כעצמו של הרשע או של הצדיק? האם אין עצם זה "טבעו של האדם"? וכן אמר חכם שנון, אתיאיסט מאומות העולם: האדם בן חורין לפעול כמאווי לבו, אבל הוא איננו אדון למאווי לבו (שופנהאואר). אם ההכרעה לצד התפישה הדטרמיניסטית-נאטוראליסטית נראית כמחוייבת ההיגיון, אין היא מתיישבת עם חווייתנו העצמית הבלתי אמצעית בדבר הכרעתנו ללא גורם כופה או דוזר עלינו. כל המאמצים של הוגי דעות במרוצת הדורות ליישב בהגות הפילוסופית את הסתירה שבין ההיסק הלוגי ההוא ובין הנתון הפסיכולוגי הזה לא הביאו אלא לפתרונות שהם בגדר מלל בלבד - ובשיחתנו הבאה ננסה להצידג את ניסיונות הפתרון מבחינת האמונה בידיעת השם; והמקור אשר נפנה אליו הוא שוב אדוננו ומורנו הרמב"ם.

 

המשך: סיכום ותשובות

 

בעניין הגדול של הידיעה והבחירה, שאליו מתייחס המאמר "הכל צפוי והרשות נתונה", לא עסקנו בשיחותינו הקודמות מן הבחינה התיאולוגית - ידיעת ה', אלא מן הבחינה האנתרופולוגית בלבד: התהיה על הצד האנושי שבדבר - מהי משמעותה של רשות לגבי האדם: רשות לנהוג כרצונו, או אף רשות לרצות כרצונו? ראינו, שכל תשובה על שאלה זו מעוררת שאלות חדשות, קשות וחמורות מזו שעליה, לכאורה, ניתנה התשובה; וכבר עמדו הוגי דעות ראשונים ואחרונים על כך שגם מחוץ לתחומן של בעיות האמונה הדתית הדיון הפילוסופי בבעיית הדטרמיניזם ביחס לאדם מכניסנו לאנטינומיות ופאראלוגיזמים.

האם אנו מסתפקים בהגדרת חופש הרצון כחופש מכפיה המופעלת על האדם מן החוץ והמודעת לו ככפיה? אם זאת היא התשובה - נעשית הבעיה טריוויאלית, ואין היא מתייחסת כלל לתהיות וללבטים ולהתחבטויות הקשות בתחום המוסר והאמונה, האחריות האישית ויכולת הפעולה העצמית, מכלול השאלות שסיכמנו בניסוח של חז"ל בדבר מי שהוא ברשות לבו לעומת מי שלבו ברשותו: התיתכן הבדלה בין הלב ובין בעל הלב?

אם נקבל את ההסבר שמושג הרשות מובנו הוא יכולת האדם לנהוג כרצונו - האם בזה אנו מקבלים את הרצון כנתון הקיים מכוח עצמו, שאין להרהר אחר גורמיו, ושהוא מסוגל לשלוט במה שבאותו מאמר חז"ל מסומל ב"לב"? או שמא נאמר שחופש הבחירה אין משמעותו אלא סובייקטיבית בלבד, זאת אומרת שאין האדם מודע להכרח הפנימי שמכוחו הוא רוצה מה שהוא רוצה, ובטעות סבור הוא שרצונו הוא נקודת המוצא של התהליך המוביל מן האדם עצמו אל התנהגותו, ושאין הוא חש שרצון זה אינו אלא חוליית ביניים בשרשרת אירועים שראשיתה נעוצה במה שאין האדם מודע לו כלל? אם זאת היא התשובה - נמצא שאין החופש אלא תודעת החופש, חוויתו של האדם להיות חופשי; וזוהי מעין התשובה שנותן ר' חסדאי קרשקש על השאלה שבה אנו דנים. האם יש לראות חוויה זו כאשליה, כענין משלו של שפינוזה באבן הנופלת, שאילו היתה בעלת תודעה היתה סבורה שרצונה ליפול?

אל מישור אחר של בעייתנו אנו עוברים בהניחנו שהרשות המדוברת היא הרשות לרצות, כלומר שרצונו של אדם הוא משהו נפרד מטבעו (המסומל ב"לב"), ורצון זה הוא הוא עצמו של האדם הצדיק השולט על לבו, ולרצון זה אנו מייחסים אפשרות אובייקטיבית, כוח, אשר מבחינת מושגינו המעורים בתודעת החוקיות שבמציאות הטבעית, לא נוכל לגלותו באותה מציאות ולא להבינו במסגרתה. וזוהי תפיסת הרצון במשנתו של הרמב"ם: בחירה חופשית בעולם של דטרמיניזם טבעי - דבר הנראה לכאורה מופרך מבחינה לוגית. בכך נדון להלן, אולם תחילה אני חייב להתייחס לשאלות שהוצגו לי בנידון.

בין המאזינים לשיחותינו עדיין יש חוזרים על הטענה - וחוזרים עליה במידה מסויימת של עקשנות - שמבחינה דתית מוכרעת השאלה הגדולה של הבחירה החופשית בכיוון חיובי, משום שהתורה והנביאים (לדבריהם) מעידים על כך בפירוש וכל מאמין חייב לקבל הכרעה זו, שאלמלי היא - אין מקום למצוות ואין מקום לשכר ועונש; לפיכך היא נעשית תנאי לאמונה בה' ובתורתו, ואילו הסתירה שבין האמונה בבחירה החפשית ובין האמונה בידיעת ה' והשגחתו היא בגדר "במופלא ממך אל תדרוש", ואין האדם המאמין רשאי להעירה ולעוררה. ייאמר מיד, שבעולמה של החשיבה הדתית ביהדות בכל הדורות יש גם מגדולי המאמינים המקבלים לכאורה את האמור במחציתה הראשונה של טענה זו, אבל לא מן הטעם הפשטני שניתן לה במחצית השניה. אי אפשר לכוף על אדם להתעלם ממה שנראה לו כסתירה הגיונית, וזאת משום הגורם הפסיכולוגי המכריע שאין אדם יכול שלא לדעת ולהבין את אשר הוא יודע ומבין, ואם הוא מבחין בסתירה הגיונית - תהיה כל הצהרת התעלמות ממנה שקר אינטלקטואלי ונפשי. ואכן לא נמנע ר' עקיבא מלהציג את הבעיה על חודה ובכל חריפותה, ולא נמנע הרמב"ם - כמפרש המשנה - מלהבליט את הניגוד, וכמפרש דברי התנא אין הוא מסלקו.

אולם, ביותר יש להטעים שההסתמכות הפסקנית על פסוקים נבחרים מן המקרא או על לקט נאות של מאמרי חז"ל יש בה משום פשטות הגובלת לא בתמימות  אלא בהיתממות: מה שניתן להבינו מכתבי הקודש בעניין הידיעה והבחירה אינו חד משמעי כלל, ולא ניסה ר' עקיבא לפתור את הבעיה על ידי הצבעה על הכתוב. וכן אומר הרמב"ם בתשובתו המפורסמת לר' עובדיה גר צדק בדבר הבחירה והגזרה, ש"כל המניח דברים הבנויים על יסודי הדעת והתבונה" - משום שפרטים מסויימים שנלקטו מן המקורות אינם מתיישבים עמם - "אינו אלא מאבד עצמו לדעת ודי לו מה שעשה בנפשו". "הכל צפוי והרשות נתונה" - זוהי הצגה של בעיה מטאפיסית, אשר לגביה - כלגבי כל בעיה מטאפיסית - לא נמצא בכתבי הקודש מערכת תיאולוגית שיטתית שהיא חד משמעית מבחינת קטגוריות החשיבה האנושית. אילו היה בהם כדבר הזה - לא היו כתבי קודש אלא חיבורי הגות והסברה דתית, וכל חיבורים מסוג זה הם חולין. קדושתם היא שהם מתייחסים למה שלא ניתן כלל לבטא בקטגוריות החשיבה האנושית הנזקקת לניסוחים בלשון בני אדם, משום שהוא מעבר למציאות הטבעית של האדם: מעמדו של האדם לפני ה'. מבחינת מעמד זה רק דבר אחד בלבד הוא חד משמעי: החיוב לעבוד את ה' בשמירת תורה ומצוות, וזהו הדבר שבו לא נחלקו המאמינים בכל הדורות של תולדות היהדות. כתבי הקודש מציגים לאדם את התביעה הנובעת ממעמדו לפני ה' - וזאת היא משמעותם הדתית, אולם אין הם באים לשרת את האדם ע"י מתן הסברה על מהותו של מעמד זה, שהוא ענין למחקר פילוסופי-תיאולוגי. הפ אינם מסבירים אותו, אלא רק מאירים אותו מבחינות שונות, שרבות מהן - ואולי כולן - אי-רציונאליות ועל אנושיות, ולפיכך הן עשויות להיראות לנו לפעמים כסותרות ומנוגדות זו לזו. תפיסה זו כוחה יפה הן לחלק המצוות, הן לחלק הסיפורי, הן לחלק השירי של המקרא - וזאת לא רק לגבי תארי ה' אלא גם לגבי טבע האדם. התנ"ך איננו אוסף של חיבורים באנתרופולוגיה פילוסופית, והוא מניח למאמין - ואולי אפילו מטיל עליו - להבין, מתוך התביעה המוחלטת המוצגת לו, את המשמעות או את המשמעויות השונות של תביעה זו, והבנה זו היא לפי כוחו של כל אדם ואדם, ולא כל ההבנות שוות - וכולן כשרות אם הן מקרבות את האדם לעבודת ה'. התורה והנביאים מחייבים את האדם לבחור בטוב המוגדר במצוות התורה, אך אינם תולים חיוב זה באינפורמציה על מהות המציאות וטבעו של העולם, ובכלל זה - של האדם. אם נודע לאדם שנברא בצלם אלהים - והרי זה מה שנאמר עליו בבריאתו, ואלו הן המלים שבהן ממשיך ר' עקיבא את דבריו לאחר המאמר שבו אנו עוסקים: "חביב אדם שנברא בצלם" - , הרי הוטל עליו משהו עצום, אך לא נאמר לו מאומה על טבעו: כבר אמר רב סעדיה גאון על "כי בצלם אלהים עשה את האדם" - "ובזה הצלם הם שווים, כצדיק כרשע, זה אדם וזה אדם".

בצדה של הקריאה הגדולה לאדם לבחור בחיים ובטוב לעומת המוות והרע, ולעומת הקריאה החוזרת ונשנית של הנביאים "שובו!" - אנו מוצאים גם "ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי" (ברא' כ', כ"א), גם "ויחזק ה' את לב פרעה" (שמ' י"א, כ', כ"ז), גם "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחז' ל"ו, כ"ו), ועוד כהנה וכהנה. לעומת שפע הדברים שבכל המקורות התלמודיים והמדרשיים המטעימים את כוח הכרעתו של האדם להיות צדיק או רשע ואת גודל מעלת התשובה כהישג עילאי של האדם, אנו מוצאים גם ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", וכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - ובכך אין משום פתרון, ואפילו לא נסיון של פתרון, לבעיה שניסח ר' עקיבא: אדרבא, יש בכך משום החרפה קיצונית של הסתירה שבין שתי הנחותיו - שהרי כיצד ייתכן לנתק את תודעתו של האדם (יראת שמים) מקשריה עם גורלו ומעשיו הקיומיים (שהם "הכל" שהוא בידי שמים)? וזו היא ממש השאלה שבה דן הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר, ולא זו בלבד, אלא שבהגות האמונית-פילוסופית של היהדות ניצבים זה מול זה, ואפילו זה נגד זה, הרמב"ם המעצב את דמות האדם בחירותו האנושית האובייקטיבית, ומבקרו החריף של הרמב"ם, ר' חסדאי קרשקש, המצמצם את חירותו של האדם לתודעתו הסובייקטיבית של האדם ומשעבד אותו בפועל למערכת הסיבתיות הכללית של הבריאה האלהית. אולם גם הרמב"ם המוגדר כאינדטרמיניסט קיצוני וגם קרשקש הקרוב לדטרמיניזם - יהודים כשרים היו מבחינת קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. שלא כדעה הרווחת בין תמימים או מיתממים, אין בגישה הדטרמיניסטית ביהדות משום עירעור הכרחי של האמונה הדתית, כשם שאין היא בהכרח מערערת מוסריות חמורה. כיוצא בו נמצא גם בעולמן הרוחני של דתות ומערכות ערכים אחרות, כגון בקאלוויניזם, הממזג אדיקות נוצרית עם אמונה בגזרה הקדומה, וכן תבתורת המידות של שפינוזה.

ביהדות - לא אמונות ודעות בבעיות מטאפיסיות כשהן לעצמן קובעות את מעמדו האמוני-דתי של האדם אלא השתקפותן של אמונות ודעות אלו בעבודת ה' בפועל: בשמירת התורה וקיום המצוות. את עקרון הבחירה החפשית מנסח הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו...שהוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע" (הל' תשובה פ"ה). אולם יש לעיין הרבה בעובדה שהרמב"ם, העושה עיקרון זה אבן יסוד להכשרה חינוכית-פסיכולוגית של האדם לקבל מצוות התורה, אינו עושה אותו יסוד האמונה. בשלושה עשר היסודות של האמונה, שפאראפראזה שלהן - בצורה שלפעמים אינה מדוייקת - נקלטה בסדורי התפילה כשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, נכללה האמונה שה' "יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם", אך אין בהם התייחסות לאמונה בבחירה החופשית של האדם.

אנו מוצאים כ"עיקר" את האמונה בהנהגת הבריאה כולה בידי ה', ואנו מוצאים כ"עיקר" את האמונה שה' יודע את מחשבות האדם, ואנו מוצאים כ"עיקר" את האמונה שה' מעניש וגומל; אבל לא נמצא עיקר על בחירתו החופשית של האדם. משמע, שעניינה של האמונה היא תודעת האדם במעמדו לפני ה' ובחובות המוטלות עליו מבחינת מעמד זה; ואילו סברותיו של האדם על עצמו ועל יכולתו ועל כוחו ועל טיבו וגורלו אינן שייכות כלל לתחום האמונה, אלא הן בעיות מטאפיסיות אשר לגביהן ייתכנו חילוקי דעות במסגרתה של האמונה התמימה: "כשיש מחלוקת בין חכמים בסברת אמונה שאין תכליתה מעשה מן המעשים - אין אומרים שום הלכה כפלוני" (רמב"ם, פירוש המשנה, סוטה פ"ג); "כל מחלוקת שתהיה בין החכמים, שאינה באה לידי מעשה אלא שהיא אמונת דבר בלבד - אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם" (שם, סנה' פרק חלק)



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 14 August 2009 בשעה 21:03 | IP רשוּם צטט את טיל4

"שפעת החזירים מתפשטת? אל תנשקו מזוזות"

בתקשורת החרדית מודאגים מהסוגיה: האם ניתן להידבק משפעת החזירים באמצעות נשיקה למזוזה? במשאל רופאים שנערך הייתה תמימות דעים כי כל חפץ יכול להדביק. הרב הראשי, שלמה עמאר: אם יש סכנה - יש לנשק "מהאוויר"

קובי נחשוני / 12.8.09 / Y NET

מצוות "ביקור חולים" בוטלה בגללה כמעט לגמרי – האם גם המנהג לנשק את המזוזה בסכנה?

רק הבוקר (יום ד') ביקש בית החולים "אסף הרופא" מהציבור להימנע מביקור יולדות או תינוקות המאושפזים בו, מחשש להידבקות בשפעת החזירים, וכעת ממליץ אחד הרופאים במקום לחדול גם מנישוק המזוזות במקומות ציבוריים. הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, נדרש גם הוא לסוגיה, וקבע: אם תצא הנחיה מפורשת בעניין, יש להקפיד לנשק את המזוזה "מהאוויר" - כדי שלא יישכח המנהג.

 

העיסוק הרחב במחלה העולמית לא פוסח על התקשורת החרדית, ואחרי ש"שפעת החזירים" הפכה שם ל"שפעת שמקורה במקסיקו" מצאו השבוע ברדיו "קול חי" זווית יהודית נוספת – משמעותית יותר. הכתב עוזאל ותיק ערך משאל בין שבעה רופאים, בהם מנהלי חדרי מיון ומומחים למחלות זיהומיות, על רמת הסיכון להידבק בה מנישוק מזוזה – מנהג נפוץ מאוד בקרב דתיים ומסורתיים. הם קבעו פה אחד כי שרידות החיידקים על גבי חפצים היא ברמה גבוהה, אך שישה מהם סירבו להתייחס למזוזות באופן ספציפי – "כדי לא להסתבך עם הרבנים".

 

הנשאל השביעי, ד"ר אילן יונגסטר, רופא ילדים מבית החולים "אסף הרופא", הלך צעד קדימה, והמליץ שלא לנשקן. הוא ביסס את המלצתו על מחקר שהציג לפני כשנה וחצי, במסגרתו נדגמו 70 מזוזות ב"אסף הרופא" ונשלחו לבדיקות מעבדה. התוצאות שפורסמו ב-ynet: כולן הכילו חיידקים מסוכנים. יונגסטר אמר אז כי התוצאות במזוזות בבית צפויות להיות דומות, והסביר: "רוב מושבות החיידקים שנמצאו הם של חיידקים שנמצאים על העור. אולי בשל העובדה שהמזוזה היא אובייקט דתי, חוששים מחיטויה".

ואלה ממצאי "מחקר המזוזות": רובן הכילו מושבות של חיידקים ממשפחת סטאפילוקוק קואגולז נגטיב, העלולים לגרום למחלות זיהומיות קשות; בשמונה מהן היו חיידקים ממשפחת הבצילוס; בחמש מזוזות נמצא החיידק הצואתי אי קולי הגורם לזיהום במערכת המין והשתן ולשלשולים בקרב ילדים. כשהוא חודר לזרם הדם הוא גורם לזיהום כללי חמור ובמקרים מסוימים אף לסכנת חיים. החיידק קלבסיאלה נמצא בארבע מזוזות שנבדקו. הוא מצוי במעי ומופרש אף הוא בצואה, ומינים שונים שלו גורמים לזיהומים בדרכי השתן, לדלקת ריאות קשה ולזיהומים כרוניים של האף והלוע.

הרב הראשי שלמה עמאר נשאל כאמור כעת על המלצתו של ד"ר יונגסטר, ולא התלהב מהרעיון – לפחות כל עוד לא אומץ על ידי משרד הבריאות. לדבריו, "אם תצא הוראה רשמית - למי שירצה לשמוע לה אני ממליץ לשים את ידו סמוך למזוזה ולנשק, כדי לא להפסיד את ההרגל הטוב והחשוב הזה".



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 01 September 2009 בשעה 09:08 | IP רשוּם צטט את טיל4

יאללה קבלה - הגרסה הממוחשבת - דה מרקר

כאשר שרי אריסון התראיינה לפני מספר חודשים וסיפרה על השימוש הרב שהיא עושה בכלים ובכוחות מיסטיים הורמה הגבה הציבורית. מיליארדרית רבת עוצמה מצהירה על קולות שהיא שומעת ועל הדרכות שהיא מקבלת ממעל? אבל שרי אריסון רחוקה מלהיות לבד. כבר שנים שהמיסטיקה לסוגיה השונים והמגוונים מהווה חלק מהמיינסטרים הישראלי, ולא מדובר רק בהורוסקופ המתפרסם מדי שבוע בעיתונים הגדולים. מיסטיקנים רבים מתארחים תכופות בתוכניות בוקר ובתוכניות לייף-סטייל בטלוויזיה וברדיו, שם הם מספקים לקהל השואלים תשובות המבוססות על טכניקות מיסטיות. נדמה שהקושי בחיים במאה ה-21, תקופה פוסט מודרנית בה כבר שום דבר לא ברור ומובן מאליו, מוביל יותר ויותר אנשים לחפש תשובות אצל כוחות עליונים. לא במקרה פורחים פורומי אינטרנט בהם עונים מיסטיקנים על שאלות גולשים, אפליקציות סלולריות מהז'אנר מורדות בכמויות ואורן זריף הוא גיבור תרבות.

דווקא תחום התוכנה נשאר, יחסית, מחוץ למעגל המיסטיקה ההומה. אמנם לא חסרות תוכנות העוסקות בדת, אבל אלו מציאות בעיקר מידע על יהדות, פרשת השבוע ולימוד תורה. אפילו תוכנה לניהול בתי כנסת, בשם "הגבאי הממוחשב", מציעה הרשת. כשמדובר בראיית הנסתר, לעומת זאת, הבמה נשארת למספר קטן של תוכנות אסטרולוגיה (שנועדו יותר לאסטרולוגים מאשר לאנשים המשתמשים בשירותיהם), דוגמת "רקיע" ו"פולאריס".

לקרקע הפורייה בפוטנציה מצטרפת תוכנת "אורים ותומים", המספקת תשובות על כל דבר ועניין בהתבסס על ספרי קבלה. בניגוד למצופה, התוכנה לא פותחה על ידי מיסטיקן, ואפילו לא על ידי אדם דתי. עודד מרדר, מהנדס תוכנה בן 50, מספר שהגיע לפתח את התוכנה ממש במקרה. "יום אחד כשישבתי במשרד, נכנס אלי מקובל שאמר לי: תראה, אני עובד לפי ספר קבלה מסוים שנקרא אורים ותומים. אני שואל את הספר שאלה על כל בעיה שיש לי, ומקבל את תשובתו". המקובל המשיך וסיפר למרדר שהבעיה בשיטה היא כמות החישובים הגדולה שיש לעשות כדי להגיע לתשובות. "הלוואי והיה אפשר לעשות את זה במחשב", נאנח, ונתן למרדר רעיון חדש.

כעשור לאחר אותה פגישה מקרית יצאה לאור תוכנת "אורים ותומים". מרדר לקח כ-30 ספרי קבלה, למד אותם ותרגם אותם לשפת המחשב בתהליך שהוא כה ארוך וסבוך, שברור למה אין יותר שחקנים בשוק הזה. במשך זמן רב המיר מרדר את שיטות החישוב הידניות של תורת הקבלה לשיטות ממוחשבות, ויצר תוכנה שחוסכת למאמין בתורת הנסתר את ההליכה לקבליסט ואת הפשפוש בספרים המסתוריים. זוגיות, מבנה אישיות, בריאות, יחסים ופרנסה, הם רק חלק מהנושאים שהתוכנה מבררת עבור המשתמש שמוכן להיפרד מסכום של מ-276 שקל עד יותר מ-1000, בהתאם לגרסה הנבחרת (כל גרסה מכילה כמות שונה של ספרי קבלה שהוזנו לתוכה). "גרסה מיוחדת מפותחת בימים אלו עבור מדונה, שתקבל אותה בבואה לארץ", מכריז
אתר האינטרנט של "אורים ותומים". ומכיוון שלא היינו רוצים שמדונה תצטרך להתעסק בתוכנה שהיא לא מכירה, נרתמנו למשימת הסקירה.

תכנים מלפני אלפי שנים במראה של לפני 15 שנה

כבר בהתקנה מרגישים את ההבדל בין התקנת תוכנת מחשב רגילה לתוכנה שיכולה להגיד לך באיזה יום כדאי להיזהר במיוחד כשאתה חוצה את הכביש. "מהדורה מורחבת ליועצים בלבד", מכריז מסך הפתיחה של ההתקנה, וגורם לי לתהות אם אני באמת מוסמך וראוי ללחוץ על כפתור "המשך". לאחר ההחלטה לקחת את הסיכון מגיע שלב אישור תנאי השימוש, ששוב נראה שונה במשהו מאותו עמוד פרטים רגיל שאיש לא טורח לקרוא. "מקורם של תכני תוכנה זו בספרי קבלה קדומים הידועים כאורים ותומים, מראה הילדים, חיבת קודש גורלו. אין התוכנה מעבירה תכנים נוספים על אלו הקיימים בספרי הקבלה המקוריים ומסריה אינם אלא מסרים שמקורם בספרים קדומים אלה", מכריז הדף.

כשההתקנה מסתיימת והתוכנה מופעלת, מופיע על מסך המחשב חלון שנראה מיושן מאוד. למעשה, "אורים ותומים" בנויה גרפית בדיוק כמו תוכנות שרצו על מערכת ההפעלה חלונות 95 בזמנו. היא תופסת כשליש מסך (אי אפשר להרחיבה למסך שלם), עליו מתנוססים 28 כפתורים מרובעים בצבעים שונים. כל כפתור נושא שם של פעולה ("ניתוח מזלך ושמך", "חישוב אופק אישי") או שם של קבליסט/ספר קבלה ("גורל דניאל", "ספר יצירה"). במעבר עם סמן העכבר על כל כפתור מופיע הסבר על הפונקציה - דבר יעיל כשמדובר במתנסה הבור (כמוני) שנזרק לפתע אל עובי תורת הנסתר, זו שבכלל אמרו עליה שאין ללומדה לפני גיל 40. 



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 15 September 2009 בשעה 19:47 | IP רשוּם צטט את טיל4

אילן בן דב, ג'קי בן זקן ושרית חדד בחצר אחת: 20 מיליארד דולר בעקבות הרב המקובל / נתי טוקר - דה מרקר

שיירה של מטוסים ואנשי עסקים בכירים יצאה השבוע לבקר בקבר צדיק בבולגריה ■ מי שהוביל את המסע הוא הרב הכריזמטי והצעיר יאשיהו פינטו ■ ג'קי בן זקן: "הרב הציל אותי מעסקת אוסיף" ■ אילן בן דב: "הרב העניק לי ברכה בעניין עסקת פרטנר; היא בטוח תעזור"

בערב, כשאחרוני הסועדים עזבו את האוהל הארעי שהוקם שלשום על משטח דשא יבש ליד קברו של רבי אליעזר פאפו בעיירה סליסטרה שבקצה בולגריה, הגיחו למקום התושבים המקומיים העניים וביקשו את שאריות האוכל.

ילדים לבושים בסחבות וזקנות ללא שיניים לקחו מכל הבא ליד: חצאי מנות בשר ובקבוקי קוקה קולה שנותרו על השולחנות. המארגנים נתנו להם ברצון - העלות הכספית לא היתה הבעיה שם. 20 מיליארד דולר, זו ההערכה הגסה של השווי הכולל של הטייקונים שנכחו במקום.

היו שם אילן בן דב, שרכש באחרונה את פרטנר; ג'קי בן זקן, בעל השליטה במנופים פיננסים; איל ההון הארגנטינאי אדוארדו אדלשטיין, ששווה כיום לפי הערכות יותר מ-3 מיליארד דולר ועמד בראש קרן ההשקעות קוואנטום דולפין יחד עם המשקיע האגדי ג'ורג' סורוס; דוד גולדפרב, בעל השליטה בחברת האחזקות ג'יימס. גם סגנית השר לאה נס (ליכוד) היתה שם, ואפילו הזמרת שרית חדד. לצדם היו אין ספור בעלי עסקים בינוניים וקטנים - מבעל רשת שיווק בדרום ועד זכיין של מותגי על שנמכרים לאלפיון העליון בכיכר המדינה בתל אביב. גם לב לבייב היה אמור להגיע, אך בשדה התעופה בוורנה לא העניקו אישור נחיתה למטוסו הפרטי והוא נותר ברוסיה.

הנהירה למקום לא היתה אך ורק בזכות הבטחת הצדיק הקבור שם, אלא בעיקר בשל הנחיית הרועה הרוחני של קהילה גדולה, שכוללת אברכים וקשי יום לצד אנשי עסקים - הרב יאשיהו פינטו. פינטו, רק בן 38, טרם נחשף במלואו לעיני התקשורת הישראלית, אך אין ספק כי השפעתו האדירה על רשימה ענקית של אנשי עסקים עוד תוזכר רבות. הבוסים הגדולים ביותר נראים לידו כנועים ושפלים, וצמאים לכל מוצא פיו.

כשמישהו ניגש לדבר עם הרב פינטו הוא לוחץ את ידו ולא מרפה עד לסיום השיחה. וזה בעיקר סוד קסמו: יכולת בלתי נתפשת ליצור קשר אישי עמוק עם בן השיח שלו, להתעניין בשלומו ולהרעיף עליו דברי שבח ואהבה. "אנחנו אוהבים את רבי אילן", אומר הרב אל מול פניו הנבוכות של בן דב ומול קהל חסידים. "רבי אילן צדיק, רבי אילן טוב. הוא תורם עכשיו 10,000 חבילות מזון למשפחות נזקקות לחגים. רבי אילן הוא מזכה הרבים".

ניצב (בדימוס) אריה עמית, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה וכיום יועץ לחברות ביטחוניות, הכיר את הרב רק לפני כמה חודשים, אבל הצטרף לנסיעה לבולגריה. "אני לא בא לכאן בשביל הרוחניות", הוא אומר. "אני כאן כי אני אוהב את הרב. הוא משפיע עלי רבות".

בן זקן קרוב במיוחד אל הרב פינטו. אל הטיסה לבולגריה הוא מגיע כשהוא צועד יד ביד עם הרב, וגם בעת השהות בטרמינל המוזנח בוורנה צועד הרב פינטו הלוך ושוב עם בן זקן כשהוא אוחז בידו ומשוחח עמו. "ליד הרב אתה נהפך להיות אדם טוב", מסביר בן זקן. "כשאתה לידו אתה שוכח הכל, גם דברים שמעיקים עליך".

הפך את ספריית מנהטן לישיבה

נראה שגל הרוחניות וההתקרבות למקובלים ששוטף את ישראל בשנים האחרונות רק מתגבר והולך, וסוחף אליו בכירים במשק ובכלכלה. הנהירה ההמונית לחצרו של הרב ישראל יעקב איפרגן (הרנטגן), בנתיבות, היא התופעה הפומבית הרחבה ביותר לכך, אבל בשקט בשקט מפתח הרב פינטו חצר שמכילה אנשים בעלי הון וקשרים בכל העולם.

הרב פינטו הוא נצר לשושלת המקובלים ממשפחות אבוחצירא ופינטו. בנעוריו באשדוד הוא למד בישיבות תורניות. כבר בגיל 16 התחיל לבסס את עצמו כממשיך השולשת, והחל למסור שיעורי תורה, ובשנות ה-20 לחייו כבר נהפך למנהיג רוחני בלתי מעורער של קהילה גדולה שהקים תחת השם "שובה ישראל". לקהילה יש כיום סניפים בעולם, כמו ארגנטינה ולוס אנג'לס, והוא טס במשך כל ימי השבוע בין יעדים שונים של קהילתו. גולת הכותרת היא המרכז העולמי של המוסדות במנהטן - שם רכש המוסד בעשרות מיליוני דולרים את בניין ספריית מנהטן המפואר, והסב אותו לישיבה, והיכל תפילה ושיעורי תורה.

במשך השנים הצליח הרב למשוך אליו אנשים בעלי ממון רב, בכירים בממשל ובמערכת הביטחון וציבור רחב של מאמינים בעולם. בניו יורק קיימת קהילה של כ-5,000 איש שנחשבים חסידים אדוקים שלו, מתייעצים עמו ואף מגיעים אליו לבוררות במקרה של סכסוכים כספיים.

בכל שיחותיו מתייחס הרב ליחס העוין של העולם כלפי היהודים - כשהוא מאשים את בעניין זה בעיקר את ההונאות הפיננסיות הגדולות ובראשן זו של ברנרד מיידוף, והשערוריות שנקשרו בשמם של יהודים באחרונה. "צריך להקפיד מאוד להיות ישר והגון", הוא אומר לבעלי ההון. במוסד גם אומרים כי הם לא נוטלים שקל מהרשויות - כצעד נוסף להימנע מפרסומים שליליים לגבי מוסדות דת.

אנשי העסקים נמשכים אל הרב פינטו, בין השאר משום שהוא מקבל אותם כפי שהם, ולא מטיף להם לזנוח את אורח החיים החילוני. "הרב לא מטיף לחזור בתשובה", אומר בן זקן, שמקורב במיוחד אל הרב. "מבחינתו התשובה היא לא שתלבש חליפה ומגבעת. אם אפשר - טוב, אבל התשובה האמיתית היא שתהיה יהודי טוב בהתנהלות בין אדם לחברו. כל האנשים שקרובים אליו נהפכו לאנשים טובים יותר ומועילים לחברה. יודעים שיש נזקקים ושצריך לעזור להם".

בן זקן, שזכה לדברי שבח מהרב על כך שהוא תורם מיליון דולר בשנה להצלת חולי סרטן, מספר כי הרב מלווה אותו ומייעץ לו בעסקיו, ואף הציל אותו מפני רכישת חברת אוסיף. "ניהלתי משא ומתן לרכישת החברה במקביל לארקדי גאידמק. יום לפני החתימה התייעצתי עם הרב והוא אמר לי לא לקנות. יומיים לאחר מכן גאידמק קנה, ובסופו של דבר המניה קרסה. הרב הציל אותי". בן זקן גם מרבה בסיפורי נסים על עוצמת ברכתו של הרב - שאף סייעה לרפא חולים ולפקוד עקרות.

עם זאת, לא בכל עסקיו מתייעץ בן זקן עם הרב, כך לדוגמה לפני כמה חודשים ברכישת קניון ארנה שפתח בשבת. "ידעתי מה תהיה התשובה שלו וקיבלתי החלטה לבד. במפגש הראשון שהיה לי עם הרב לאחר הקנייה, בנוכחות קהל, הוא בירך אותי ואמר: ?שיצליח כל כך עד שלא יצטרך לפתוח את הקניון שהוא קנה עכשיו בשבת ולוותר על הפדיון בשבת'".

הברכה שלו תתגשם?

בן זקן: "הברכה שלו תתגשם. עד היום כל הברכות שלו התגשמו. אני לא אומר שאני אסגור את ארנה בשבת, זה לא קשור אלי כבעלים. אבל בפרויקטים אחרים שיש לי, כשהם עושים פדיונות בימי חול, הבעלים כן לוקחים את השבת כיום מנוחה. אם העסק מתקשה, הם פותחים גם בשבת כדי להביא אותו לרווחיות".

אדלשטיין מימינו ובן דב משמאלו

האחרון בשיירת האוטובוסים שהגיעו שלשום לקבר הרב פאפו בבולגריה היה זה שבו נסע הרב פינטו. קהל של כ-1,000 איש, שהגיע ברכבת אווירית שכללה ארבעה מטוסים, נצמד לדלתות האוטובוס ופרץ בשירה כשהרב ירד אל הקהל. מחלונות הבתים הסמוכים הביטו המקומיים בעיניים תמהות על האירוע.

בתוך דקות ספורות התיישב הרב במרכז השולחן סביב הקבר, כשמימינו אדלשטיין ומשמאלו בן דב. המעגל המצומצם שהתכנס סביב הרב היה של בעלי ההון הכבדים ביותר - אלה שתורמים מיליוני דולרים בכל שנה למוסדות של הרב. בחוץ, לצד שיירות האוטובוסים, המתינו כמה רכבי מרצדס שחורים ולימוזינה הדורה שתושבי המקום לא ראו מעולם.

הרב פתח בשיחת מוסר שכללה דברי קבלה מעמיקים. בן דב ישב כל העת לצדו מרותק, וכמוהו אנשי העסקים שביומיום לא נראה כי מביעים עניין גבוה בגלגולי נשמות ובגורלם המר של החוטאים. לאחר מכן החל שלב אמירת הסליחות של חודש אלול בקול רעש ובצעקות רמות, ובן דב התנדב להחזיק לרב את הסידור במשך שעה ארוכה.

"זו מדרגה עליונה. אי אפשר לתאם את זה במלים" אמר לאחר מכן בן דב. "הרגשתי פה התעלות. ביומיום, כחילוניים, כמה יוצא לנו לנקות את המחשבות?"

בעבר היית קרוב לדת הבודיהיסטית. ויתרת עליה?

"פה יש חוויה יותר חזקה, כי אני יהודי. אני יהודי".

בעקבות הקשר עם הרב אתה מתקרב לדת? אתה מתפלל?

"במהלך היום אני מתפלל, אבל לא תפילה מסודרת. כולנו נושאים תפילה כל הזמן. גם החילוני".

הרב ייעץ לך ברכישת פרטנר?

"הרב לא היה מעורב בעסקה. הוא לא מתעסק בענייני חומר. אבל הוא העניק לי ברכה".

הקשר עם הרב סייע לך להתמודד גם עם הביקורת שנמתחה עליך בתקופה הקשה של טאו תשואות, וגם כיום על המינוף הגבוה של הרכישה של פרטנר?

"אני לא מייחס לביקורת שום משמעות. להפך, זה טוב. זה הצנע לכת. טוב שיש ביקורת".

הרגשת איזשהו שינוי בעצמך לאחר רכישת פרטנר?

"שבוע לאחר שסגרתי את העסקה עשינו פתיחה של מרפאת שיניים וכל התקשורת הגיעה. אני רואה בזה ברכה גדולה".

מדברים על כך שייכנס מתחרה חמישי לתחום הסלולר, ואז הרווחיות של פרטנר תרד משמעותית. אתה נערך לזה?

"עוד לא קניתי את החברה, יש לי עוד דרך ארוכה לעשות".

רשת חנויות השיווק שלך לסלולר, דינמיקה, תימכר לסלקום?

"הכל עדיין פתוח".

האם ייתכן שתציע לחיים רומנו, מנכ"ל אל על, לחזור לפרטנר?

"למה לי? לפרטנר יש מנכ"ל מצוין".

רשת חברתית עסקית של חסידים

הברכה באמת תעזור. לפחות בהיבט אחד: היא תשפיע ככל הנראה על שאר בעלי העסקים המקורבים לרב פינטו. רונן רחמים, בעלים של רשת שיווק רחמים בדרום, שהצטרף לנסיעה, מספר כי בחברה שבבעלותו שקלו להחליף את רשת הסלולר ולעבור לפלאפון, "אבל אחרי שראיתי איך הרב מקרב את בן דב, אנחנו כנראה נעבור לפרטנר".

הוא מסביר: "הקשר של החסידים עם הרב גם יוצר רשת חברתית של אנשי עסקים שיוצרים ביניהם עסקות. אם אני נכנס למקום שבו יש תמונה של הרב אני יודע שהעסקה תיסגר מיידית".

בין חסידיו של הרב גם מתבצעות עסקות בהיקף של מאות מיליוני דולרים. כך למשל, אלשטיין היה זה שרכש מבן דב את חלקו בבניין הליפסטיק בניו יורק, וכך נהפך לשותף למנופים של בן זקן - שלושתם, כאמור, ישבו סביב שולחנו של הרב. עם זאת, בשיחה הרב דווקא הביע עמדה נגד שותפות בעסקים: "כל עסק שנעשה בשותפות סופו להתפרק", אמר הרב בהרצאתו כשהוא מתבסס על המקורות היהודיים.

לאחר שהרב ופמלייתו יצאו מחוץ לחלקת הקבר, היה זה תורן של הנשים להשתטח ולהדליק נר. מיכל, עורכת דין מצודדת בחצאית שחורה קצרה ובמגפי עור שחורים, אומרת כי היא נוהגת להתייעץ עם הרבנית, אשתו של הרב. "אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה, כך זה גם אצל הרב", היא אומרת. "הרב לא מקבל נשים, אבל אנו משוחחות עם הרבנית והיא מעבירה שאלות לרב".

כשהקהל החל להתפזר, ניגשה גם חדד, במשקפי שמש כהים וכובע גדול, להדליק נר על הקבר. "לא באתי לכאן כדי לדבר", היא אומרת ומבקשת שלא לצלם אותה. נשים אחרות הזילו דמעות ליד הקבר ונישקו את המצבה.

כשהלילה ירד על העיירה סילסטרה עזבו אחרוני האוטובוסים את המקום, והיא חזרה לדממה שאוחזת בה במשך כל השנה. ילדה מקומית קטנה החזיקה בידה השמאלית עוגת פס כשרה שנאפתה בישראל, וכשאחרונת המרצדסים עזבה את המקום, נופפה בידה הימנית לשלום - בהמתנה לשנה הבאה.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 07 October 2009 בשעה 18:34 | IP רשוּם צטט את טיל4

דת ההיגיון

מאת פרופסור דניאל דנט
פורסם בעיתון " The Chronicle Review"
20.1.2006
תורגם ברשות המחבר על ידי נטע פרח

לפי הסקרים, רוב האנשים בעולם אומרים כי לדת משמעות רבה מאד בחייהם. רבים יגידו, כי בלעדיה יהיו חייהם חסרי טעם. רב הפיתוי לתפוס אותם במילה, לא להגיד דבר - ולהסתלק בשקט. מי ירצה להתערב במה שמעניק טעם לחייהם? אך אם ננהג כך, הרי נמצא עצמנו מתעלמים במזיד משאלות כבדות משקל. האם ביכולתה של דת כלשהי לתת טעם לחיים באופן שנוכל לכבדם ולהעריכם? ומה באשר לאנשים הנוהים אחר מנהיגי כתות למיניהן, או כאלה שמתפתים למסור את כל חסכונותיהם לרמאים המציגים עצמם כאנשי דת? האם יש עדיין לחייהם טעם, למרות שה"דת" הזו ברמאות יסודה?

בסרט התיעודי "מארג'ו" משנת 1972, אודות הכומר האוואנגליסטי הנוכל מארג'ו גורטנר, רואים אנשים עניים המרוקנים את ארנקיהם לתוך קערה לאיסוף תרומות, כשעיניהם בורקות בדמעות שמחה, והם מאושרים "להיגאל" בידי הרמאי הכריזמאטי. השאלה שהטרידה אותי מאז ראיתי לראשונה את הסרט היא: מי ראוי יותר לגינוי - גורטנר, המרמה אנשים כדי לגזול את כספם, או יוצרי הסרט, החושפים את שקריו (בשיתוף פעולה נלהב של גורטנר), ובכך גוזלים מאותם אנשים תמימים את המשמעות שהאמינו שמצאו בחייהם? דמו בנפשכם כיצד נראים חייהם (הפרטים הבאים הם פרי דמיוני, ואינם מופיעים בסרט): סאם הוא תלמיד תיכון שנפלט מביה"ס ומתפרנס כמתדלק בתחנת דלק, ומקווה לקנות יום אחד אופנוע. הוא אוהד של קבוצת פוטבול מדאלאס, ונהנה ללגום בירה תוך שהוא צופה במשחקיה בטלוויזיה. לוסיל, שמעולם לא נישאה לאיש, אחראית למדפי המלאי בסופרמרקט במשמרת הלילה וגרה בביתה הצנוע שבו חיה מאז ומתמיד, ומטפלת באמה הזקנה. שום הרפתקאות או הזדמנויות אינן נראות באופק בעבור סאם או לוסיל, ואף בעבור רוב חברי הקהילה המאושרת שאנו רואים, אך כעת הם יצרו קשר ישיר עם ישו ונגאלו לנצח, והצטרפו לקהילה שכל אנשיה נולדו מחדש. הם פתחו דף חדש בחייהם בטקס רב רושם, וחייהם השוממים זכו להתרוממות ולהתרעננות. חייהם מספרים עתה סיפור, וזהו פרק בסיפור הגדול מכל אלה שסופרו מעולם. התוכלו לדמיין משהו אחר שהיו יכולים לקנות באותם שטרות של 20 $ שהניחו בקערת התרומות, שאף יתקרב כערכו לזה?

בוודאי, אפשר לענות. הם היו יכולים לתרום את כספם לדת הגונה, שתשתמש  בתרומותיהם לעזור לאחרים, הנזקקים אף יותר מהם. או שיכלו להצטרף לכל ארגון חילוני שהוא שחבריו מקדישים את כל זמנם, מרצם וכספם כדי להביא מזור לקצת מתחלואי העולם. אולי הסיבה העיקרית לכך שדתות הן כה בולטות בהשפעתן בחלקים נרחבים של אמריקה היא, שאנשים באמת רוצים לעזור לאחרים - וארגונים חילוניים אינם מצליחים להתחרות בדתות בקניית נאמנותם של אנשים פשוטים. עובדה זו אמנם חשובה, אך זהו החלק הקל של התשובה, וחלקה החשוב נשאר ללא מענה: מה עלינו לעשות בנוגע לאותם אנשים שאנו חושבים באמת ובתמים כי הולכו שולל? האם נותיר אותם באשליותיהם המנחמות, או נגלה להם את האמת המרה?

כמובן שדילמות כאלה מוכרות היטב גם בהקשרים אחרים. האם יש לספר לזקנה הנחמדה בבית האבות שבנה נשלח זה עתה לכלא? האם יש להגיד לילד המגושם בן השתיים עשרה, שלא נופה מקבוצת הכדורסל, כי אילצו את המאמן להשאירו בקבוצה? למרות חילוקי דעות קיצוניים לגבי נושאים מוסריים שונים, יש כמעט הסכמה כללית שיהיה זה זדוני ומרושע לנפץ את אשליותיהם של אחרים - אלא אם-כן אשליות אלה הנן הסיבה לתחלואים גדולים יותר. חילוקי הדעות מתגברים על השאלה בדבר מהותם של תחלואים אלה - וזה מביא להתמוטטות  מערך הנימוקים כולו. הסתרת סודות מאנשים לטובתם יכולה להיות חיובית לעתים, אך דרוש אדם אחד בלבד להסגיר סוד, ומאחר והדעות חלוקות באילו מקרים ראוי לנהוג זהירות, התוצאה היא עירוב דוחה של צביעות, שקרים, וניסיונות נלהבים אך עקרים להסחת דעת.

ומה אם גורטנר היה מנסה להונות קבוצה של מטיפים אוואנגליסטים אמיתיים ולשכנעם לעשות את עבודתו המלוכלכת? האם תום ליבם היה משנה את המשוואה ומעניק משמעות אמיתית לחיי אלה אותם עודדו לתרום את כספם? או שכל המטיפים האוואנגליסטים מזויפים כמו גורטנר? אין ספק שמוסלמים חושבים כך, למרות שבדרך כלל הם זהירים מכדי לומר זאת. והקתולים חושבים שהיהודים רמאים באותה מידה, ופרוטסטנטים חושבים שקתולים מבזבזים את זמנם ומרצם על דת שהיא ברובה כוזבת, וכן הלאה וכן הלאה. האם כל המוסלמים? כל הקתולים? כל הפרוטסטנטים? בוודאי שלא. בכל אמונה יש כאלה שיאמרו זאת, כמו כוכב הקולנוע הקתולי מל גיבסון, בראיון שנערך עמו על ידי פיטר בוייר בעיתון "ניו יורקר" בשנת 2003. בוייר שאל אותו אם פרוטסטנטים אינם יכולים לזכות בגאולה נצחית.

"אין גאולה לאלה שמחוץ לכנסיה הקתולית", ענה גיבסון. "אני מאמין בכך". הוא הסביר: "בוא נאמר זאת כך. אשתי היא קדושה. היא אדם טוב בהרבה ממני. היא אפיסקופאלית, כלומר שייכת לכנסיה האנגלית. היא מתפללת, היא מאמינה באלוהים, היא מכירה בישו, מאמינה בכל אלה. וזה לא בסדר שהיא לא תזכה לזה, היא יותר טובה ממני. אך זהו דברו של הכס הקדוש. ואני מאמין בזה."

אבחנות כאלו גורמות לבלבול רב בקרב שתי קבוצות של קתולים: אלה החושבים כך אך סבורים שעדיף שלא לדבר על כך, ואלה שאינם מאמינם בזה בכלל - ולא משנה מה הצהיר "הכס הקדוש". ואיזו קבוצה קתולית גדולה יותר, או רבת השפעה יותר? אין זה ידוע ולעת עתה אינו ניתן לידיעה, זהו חלק מהעירוב הדוחה.

באותה מידה אין לדעת כמה מוסלמים מאמינים באמת כי כל הכופרים דינם מיתה, כפי שכתוב בקוראן. אני מעריך שרוב המוסלמים כנים באמונתם כי יש להתעלם מהצו המורה על הריגתם של כל הכופרים. אך היות והפחד מפני ההכרה ככופר הוא מוטיב חוזר בעולם האיסלמי. כך שלא רק בנו, המשקיפים מהצד, קיים הספק.

סיבה אחת, אולי, לאמונות המסוות עצמן בשיטתיות כזו היא הניסיון להתעלם - או לפחות לדחות - את ההתנגשות בין אמונות מנוגדות, שאחרת היו מחויבות לנהוג באדיקות וחוסר סובלנות הרבה יותר ממה שרוב האנשים כיום רוצים. (כדאי תמיד להזכיר לעצמנו כי בעבר הלא רחוק היו מגרשים, מענים ואפילו מוציאים להורג כאלה שנחשדו בכפירה ברוב הפינות "המתורבתות" של אירופה.)

מהי אם כך הגישה השלטת כיום בקרב אלה הקוראים לעצמם דתיים, אך תומכים בכל ליבם בסובלנות? ישנן שלוש אפשרויות עיקריות:

  • המאקיאווליאנים הצבועים: אסטרטגית, טרם הגיע הזמן להצהרות גלויות בדבר עליונות דתית, לכן יש לחמוק מכך לעת עתה, בתקווה שניתן יהיה לשכנע בעדינות, במשך השנים, את המאמינים בדתות האחרות.
  • הסובלנים האמיתיים: אין זה משנה באמת לאיזו דת נתונה נאמנותך, ובתנאי שתאמין בדת כלשהי.
  • הרשלנים החביבים: הדת יקרה ללבם של יותר מדי אנשים מכדי שאפשר יהיה להתכחש לה, למרות שלמעשה אין בה כל טוב והיא רק מורשת היסטורית שאנו יכולים להרשות לעצמנו ולהחזיק בה, עד שתכלה מעצמה מתישהו ברבות השנים.

אין טעם לשאול אנשים במה יבחרו, מאחר והקיצוניות נוהגת תמיד בחוסר דיפלומטיות כך שנוכל לחזות מראש שרוב האנשים יבחרו באיזו שהיא גירסה של מתונה של סובלנות, בין אם יאמינו בה בין אם לאו.

אם כך, אנו מוצאים עצמנו במלכודת של צביעות, שאין ממנה דרך ברורה. האם אנו כמו המשפחות בהן המבוגרים נוהגים כאילו הם מאמינים בסנטה קלאוס למען הילדים, והילדים מעמידים פנים כאילו הם מאמינים בו כדי לא לקלקל למבוגרים את השמחה? הלוואי ומצבנו היה כה בלתי מזיק ואפילו מגוחך כגון זה! בעולם הדת של המבוגרים, אנשים הורגים ונהרגים, כשהמתונים נאלצים לשתוק מפחד ידם של הקיצוניים באמונתם, ורבים פוחדים לגלות במה הם מאמינים באמת כדי לא לשבור את ליבה של סבתא, או לא להעליב את שכניהם עד שיעזבו את העיר, או אף גרוע מכך.

אם אכן זוהי המשמעות רבת הערך שחיינו זוכים לה בזכות הנאמנות לדת זו או אחרת, הרי אין זו מציאה כה גדולה. האם בזה מסתכמת יכולתנו? האם אין זה טראגי שאנשים כה רבים בעולם מוצאים עצמם מגויסים כנגד רצונם לקשר של שתיקה?

מהן החלופות? ישנם מתונים המחויבים למסורת שבה גדלו, פשוט משום שזוהי המסורת שלהם, ומי יהיה מוכן לנהל מערכה, ולו אף זמנית, לבירור פרטי המסורת שלו, רק משום שבשוק הרעיונות, חייבים לדבוק בכל מסורת עד שאפשר יהיה לברור את המוץ מן הבר ולהסכים שזהו הטוב ביותר האפשרי, בהתחשב בכל הגורמים. דומה הדבר לנאמנות לקבוצת ספורט, וגם בכך אפשר למצוא טעם לחיים - אם לא מתייחסים לכך ברצינות יתר. אני נמנה עם אוהדי קבוצת "רד סוקס", פשוט משום שגדלתי באזור בוסטון ואני נושא עמי זיכרונות נעימים של טד ויליאמס, ג'ימי פירסול, קרל יאסטרזמסקי, פדג' פיסק ווייד בוגס, בין השאר. אני חש נאמנות נלהבת ל"רד סוקס", אך היא שרירותית ומוטה. ה"רד סוקס" אינם הקבוצה שלי משום שהם הטובים ביותר; הם הטובים ביותר (בעיניי) משום שהם הקבוצה שלי.

זהו סוג של אהבה, אך לא זאת הקיצונית, המביאה אנשים לשקר, לענות אנשים ולהרגם.

כדי לאמץ עמדה מתונה כזו, עליך לדעת לשחרר את האחיזה באמיתות המוחלטות, המהוות את כוח המשיכה העיקרי באמונות דתיות שונות. אין זה פשוט להיות מוסרי, ונראה שהדבר נהיה קשה יותר ויותר בימים אלה. נהוג היה לחשוב שרוב תחלואי העולם - מגיפות, רעב, מלחמות - אינם ניתנים לתיקון על ידי אנשים רגילים. לא היה דבר שיכלו לעשות, כך שאנשים יכלו להתעלם במצפון שקט מהאסונות הקורים בצד השני של העולם - אפילו אם היו מודעים להם. החיים לפי עקרונות המיושמים באופן מקומי יכולים להבטיח, פחות או יותר, אפשרות לחיים טובים במידת האפשר באותו זמן. אך לא עוד.

הודות לטכנולוגיה, יכולתו של כל אחד הוכפלה אלפי מונים, אך הבנתנו המוסרית בנוגע למה שנכון לעשות לא התקדמה באותה מידה. תוכלו ליצור תינוקות מבחנה או לקחת את גלולת הבוקר שאחרי כדי להימנע מהולדת ילד; תוכלו לספק את צרכיכם המיניים בפרטיות על ידי הורדה מהאינטרנט של חומר פורנוגראפי, או להעתיק בחינם מוסיקה אהובה במקום לקנות אותה; תוכלו לשמור את כספכם בחשבון בנק סודי מחוץ לגבולות ארצכם או לרכוש מניות בחברות סיגריות המנצלות את ארצות העולם השלישי העניות; תוכלו לטמון מוקשים, להבריח נשק גרעיני במזוודות, לייצר גז עצבים, ולהטיל "פצצות חכמות" בדיוק מרבי. לעומת זאת, תוכלו לדאוג שהבנק שלכם ישלח 100 $ מדי חודש כדי להעניק השכלה בסיסית לעשר ילדות בארץ איסלאמית, שאחרת לא ילמדו קרוא וכתוב, או לטובת 100 אנשים רעבים, או כדי להעניק טיפול רפואי לחולי אידס באפריקה. תוכלו להשתמש באינטרנט כדי לארגן אזרחים שיעקבו אחר סיכונים סביבתיים או כדי לבדוק את יושרם של פקידי ממשל - או לרגל אחרי שכניכם. במה נבחר, אם כן?

בפני שאלות כה קשות למענה, הדעת נותנת שנחפש תשובות קלות ופשוטות. ה. ל. מנקן אמר בציניות, "לכל בעיה סבוכה ישנה תשובה פשוטה... והיא שגויה."  אבל אולי הוא טועה! אולי כלל זהב אחד או עשרת הדיברות או רשימה אחרת של כללי עשה ואל תעשה יפתרו את כל השאלות הקשות, ברגע שנדע כיצד ליישם כללים אלה? אין להכחיש, כי לא יהיה זה קל לפרש כללים אלה באופן שיתאימו לתהיותינו. "לא תרצח" מצוטט בפי מתנגדים בשם הדת לעונש המוות, אך גם בפי חסידיו. עיקרון קדושת חיי האדם נשמע ברור ומוחלט: חיי כל אדם מקודשים באופן שווה, ואינם ניתנים להפרה; כמו המלך במשחק השחמט, אין להם מחיר, משום שאובדנם הוא גם אובדן הכול. אך למעשה יודעים אנו שהחיים אינם יכולים להיום כמו במשחק השחמט. קיימים הרבה "משחקים" המתנהלים בעת ובעונה אחת. מה נעשה כאשר יותר מחיי אדם אחד נתונים על כף המאזניים? אם לחיי כל אדם יש ערך עליון ואין להעדיף אחד על השני, כיצד , למשל, נוכל להחליט למי לתרום כמה כליות המיועדות להשתלה? הטכנולוגיה המודרנית רק מכבידה על הנושא, שהיה ידוע מאז ומתמיד. שלמה המלך פתר בעיה דומה ברוב חכמה, וכל אמא שאין בידה מספיק אוכל לילדיה שלה (שלא להזכיר את ילדי שכניה) נאלצת להתמודד עם השאלה כיצד ליישם את העיקרון הלא מעשי של קדושת חיי אדם.

 אין ספק שכל אחד עמד בפני בעיה מוסרית והתפלל בליבו, "אם רק מישהו שאוכל לסמוך עליו היה אומר לי מה לעשות!" האם אין זה בלתי אמין מבחינה מוסרית? האם אין באחריותנו להחליט בעצמנו החלטות מוסריות? אמנם כן, אך למשמעות המוסרית של מצוות "עשה זאת בעצמך" ישנן מגבלות, ואם תכריעו, לאחר התלבטויות רבות, שהחלטתכם המוסרית היא למסור החלטות מוסריות נוספות בחייכם לידי מומחה בר סמכא, הרי זוהי החלטה מוסרית משלכם. החלטתם להשתמש ביתרון של חלוקת העבודה שהציווילזציה מאפשרת לכם ולהשתמש בעזרתו של מומחה בעל ניסיון.

אנו משבחים את חוכמתה של דרך זו בכל התחומים האחרים של נטילת החלטות (אל תנסו להיות הרופא של עצמכם, לעורך הדין המייצג את עצמו יש לקוח טיפש, וכן הלאה). אפילו במקרה של החלטות פוליטיות, כגון למי להצביע, אפשר לתמוך במדיניות האצלת הסמכויות. כאשר רעייתי ואני הולכים לאסיפה בענייני עירנו, ביודעי כי היא למדה את הנושאים טוב בהרבה ממני, אני הולך בעקבותיה ומצביע לפי הוראותיה. גם אם אינני בטוח מדוע, יש לי סיבות רבות להשתכנע כי אפילו אם היינו שוקלים היטב את כל הגורמים, עדיין היא הייתה משכנעת אותי בצדקתה. האם בכך אני מזניח את חובותיי האזרחיות? איני חושב כך, אך זה תלוי בביטחוני בשיפוטה הנכון. אהבה אינה מספיקה.

לכן קיימת בעיה עם אלה המקבלים ללא ערעור את האמונה בנכונות הלימודי של עקרונות הדת שלהם: אם אינם דנים בינם לבין עצמם בשאלה האם המטיפים, הכמרים, הרבנים או האימאמים זכאים וראויים לכל הסמכויות הנוגעות לחיי צאן מרעיתם, כי אז הם נוקטים בעמדה שאינה מוסרית מבחינה אישית.

זוהי אולי המסקנה המזעזעת ביותר בחקירתי את תפקיד הדת בחיינו, ואיני נרתע ממנה, למרות שהיא יכולה לפגוע ברבים החושבים עצמם למוסריים ביותר. נהוג לחשוב כי יש לקבל ללא ערעור את כללי המוסר המוקנים על ידי כוהני הדתות השונות מאחר - אם נגיד זאת בפשטות - ואלה דברי אלוהים חיים (כפי שהם מפורשים תמיד בידי "המומחים" שהוסמכו על ידינו). אני טוען את ההיפך, לאמור שכל אחד הטוען שאין לערער על נכונותה של מצווה דתית כלשהי ואין לפקפק בה, פשוט משום שכה אמר אלוהים, או משום שכך כתוב בתנ"ך, או משום ש"בזאת מאמינים כל המוסלמים (הינדים, סיקים...), ואני מוסלמי (הינדי, סיקי...)", אלה הטוענים כך אינם מאפשרים לאחרים להתייחס אליהם ברצינות, מרחיקים אותם מהשיח המוסרי, מקבלים את העובדה שאין מתייחסים ברצינות להשקפותיהם שלהם והן אינן ראויות לדיון נוסף, למרות שאין זה כך.

הטיעון הוא ברור. נניח שיש לי חבר בשם פרד, אשר (למיטב הכרתי שנשקלה בזהירות) צודק תמיד. אם אומר לכם כי אני מתנגד למחקר בתאי הגזע משום ש"חברי פרד אומר שזה מוטעה, וזהו זה", תסתכלו עלי כאילו החטאתי את עיקר הדיון. לא סיפקתי כל סיבה שתוכל להניח את דעתכם. נניח כי אתם מאמינים שמחקר תאי הגזע הוא מוטעה, כי אלוהים אמר לכם כך. אפילו אם הנכם צודקים - כלומר, אפילו אם אלוהים קיים ואמר לכם אישית שמחקר תאי הגזע מוטעה - אינכם יכולים לצפות מאחרים, שאינם חולקים עמכם את אמונתכם או ניסיונכם, שיקבלו זאת כטיעון. העובדה שאמונתכם כה איתנה עד שאינכם יכולים לנהוג אחרת מראה (אם באמת אינכם יכולים), שהנכם פסולים לשכנוע מוסרי, והולכים  כסומים אחר מה שאינו נתון לשינוי. ואם תטענו שהנכם יכולים, אך לא תשקלו טיעונים בעד או נגד הכרתכם (כי כה אמר אלוהים, ויהיה זה חילול הקודש אף להרהר באפשרות שהוא טועה), תימצאו מודים בסירובכם העיקש לציות לפי התנאים המינימאליים של ויכוח הגיוני. בכל מקרה, הכרזתכם בדבר השקפותיכם המוצקות הנה בגדר העמדת פנים שאינה במקומה, היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון, ואנו, כל השאר, נצטרך לעקוף אתכם כמיטב יכולתנו.

שימו לב כי עמדתי אינה מגלה יחס של אי כבוד או פוסלת מראש אפשרות שאלוהים אמר לכם. אם אלוהים אמר לכם, הרי חלק מהבעיה שלכם הוא לשכנע אחרים, שאליהם אלוהים (טרם) דיבר. אם הנכם מסרבים או אינכם יכולים לקבל זאת, הנכם מאכזבים את אלוהים, במסווה של אהבה חסרת ישע. הנכם יכולים לסגת מהדיון - זאת זכותכם - אך אז לא תוכלו להאשים אותנו אם איננו "תופסים".

אנשים רבים האדוקים בדתם משתוקקים תמיד להגן על אמונותיהם בבית הדין של חקירה בדרך ההיגיון והשכנוע. להם לא יהיה קשה כלל לקבל את הערותי - לבד מן הצורך לעמוד בפני ההחלטה הדיפלומטית, האם להצטרף אלי בניסיון לשכנע את הפחות הגיוניים המשתייכים לדתם, בכך שהם גורמים לדת נזק בחוסר נכונותם להתפשר.

למרבה הצער, לאנשים בעלי כוונות טובות כאלה אין השפעה יתרה על החברים הקיצוניים יותר בקהילתם. במובנים רבים הם פוחדים מהם, ובצדק. למוסלמים המתונים אין כל הצלחה בהתמודדות כנגד גל התנועות האיסלאמיות הקיצוניות, אך גם המתונים שבין הנוצרים, היהודים וההינדים מגלים חולשה כנגד הדרישות והפעולות המזעזעות של היסודות הקיצוניים שבדתותיהם.

הגיע הזמן שהמתונים בכל האמונות ימצאו את האומץ לשנות את המסורת המכבדת אהבת אלוהים חסרת ישע - בכל מסורת שהיא. אין היא רק חסרת כבוד, אלא אף בלתי נסלחת. היא מחפירה. הנה מה שעלינו לומר לאנשים הנוהגים לפי מסורת כזאת: ישנה רק דרך אחת לכבד את מהות הצו המוסרי האלוהי כביכול. לבחון אותו לאורה המלא של התבונה, תוך שימוש בכל העדויות העומדות לרשותנו. אל הנהנה מסגידה עיוורת אינו ראוי להערצה.

דניאל דנט הוא פרופסור ומנהל המרכז ללימודים קוגניטיביים באוניברסיטת טאפט. מאמר זה הוא עיבוד מספרו "שבירת הקסם: הדת כפלא של הטבע", שייצא לאור בחודש הקרוב בהוצאת ויקינג. הזכויות שמורות לדניאל דנט, 2006.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 27 October 2009 בשעה 14:56 | IP רשוּם צטט את טיל4

ספר חדש חסד חילוני

מאת ד"ר דנה פריבך-חפץ בהוצאת רסלינג, 2009

סוקר: דן מלר / אתר "חופש" 

"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו שהוא עצמו אשם בו. חוסר-בגרות היא אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת" עמנואל קאנט (1804-1727), במאמרו:
"תשובה לשאלה: נאורות מהי?"

ד"ר דנה פריבך-חפץ היא פילוסופית, שבמקביל לעבודתה זו עוסקת גם בעריכת-דין חברתית, ומנחה בתכניות לחינוך משפטי קליני בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.


צילום הכריכה - חסד חילוני
צילום הכריכה - חסד חילוני


בספר זה מנתחת החוקרת את התפתחות החשיבה החילונית ב-350 השנים האחרונות, מאז הפילוסוף הצרפתי בלז פסקאל (1662-1623), שדיבר על "מצוקת האדם בלי אלוהים", דרך פרידריך ניטשה, שבשנת 1882 "בישר על מות האלוהים", הפילוסוף הגרמני לודוויג פוירבאך (1872-1804), ש"ראה באל תוצר של האדם, השלכה גרידא של תכונות אנושיות, ובדת - אובייקטיפיקציה של צרכים אנושיים", ועד קארל מארקס (1883-1818) ש"ראה בדת תודעה מעוותת של העולם... המשמרת את הסדר החברתי של עולם מרושש ומעוות", והפסיכולוג זיגמונד פרויד, ש"הציג את הדת כאשליה אינטלקטואלית שנובעת מצורך עמוק אך ילדותי ונוירוטי באהבה ובהגנה מפני פגעי הטבע ומחוליי החברה האנושית".

מתוך שלל הסוגיות הכרוכות בנושא והנובעות ומשתמעות ממנו מתרכזת ד"ר פריבך-חפץ בתחום המוגדר על-ידה "חסד חילוני". חסד חילוני הוא תשובתה להתמודדות האדם המודרני עם אובדן הדת, קרי - "הקניית תוכן הומניסטי-חילוני למושג החסד (grace) הדתי, בין היתר אגב שימוש באבני בניין ששאובות מרעיונות של הוגים שונים ויצירת אינטגרציה ביניהם".

מהות החסד החילוני הינה, לדעתה של המחברת, "קשר אישי אוהב עם הזולת, במשמעותו הרחבה של המושג אהבה, קשר שבכוחו להעשיר ולחדד את עצמיותם הייחודית של הצדדים לו ולהעניק משמעות לחייהם". בניגוד לחסד ולתוצאתו - הגאולה - שבדת הנוצרית - נושא לו מקדישה המחברת פרק שלם, החסד החילוני שהיא מציגה איננו ערך עליון, או משמעות לחיים הרצויים. בבסיס החסד החילוני מעמידה המחברת את ההנחה, ש"כל אדם חופשי ומסוגל למצוא את דרכו בחייו לפי רצונו וטעמו, ושמפגש עם הזולת מתוך נדיבות כנה ומלאה הוא אפשרי - גם אם אינו חף מקשיים וסיכונים".

בבואנו לדון ולהעריך מושג כמו "חסד אנושי" אינני יכול שלא לערב בשיח את פרופ' ריצ'רד דוקינס ואת המרכיב האבולוציוני בחשיבה ובהתנהגות האנושית. בספרו "הגֶן האנוכיי" (הוצאת זמורה-ביתן, 1991) דן דוקינס בניגוד הקיים, לכאורה, בין תופעות של חסד וביטויים של אחווה ואהבה בין בעלי חיים לבין הכוח האימננטי הטבוע בגֶן, בו פועלים שני כוחות קבועים: השאיפה להתרבות והמאמץ לשרוד. לגֶן אין תכונות של אהבה, חסד ורעות. על מנת להתרבות ולשרוד יעשה הגן כל צעד ומאמץ מבלי "להתחשב" בגֶנים של בעלי החיים שלידו, גם אם מדובר באותו מין של בעלי-חיים. "עלינו לצפות לשקרים ולהונאה", כותב דוקינס (שם, עמ' 79), "ולניצול אנוכיי של תקשורת, כל אימת שיש ניגוד אינטרסים בין הגנים של פרטים שונים. והדברים אמורים גם בפרטים בני אותו המין... ייתכן מאוד שכל התקשורת בין בעלי-חיים מכילה יסוד של הונאה מעצם ראשיתה, משום שכל פעילות-גומלין בין בעלי-חיים כרוכה לכל הפחות במידת-מה של ניגוד אינטרסים".


צילום הכריכה - הגן האנוכיי
צילום הכריכה - הגן האנוכיי


האדם ביסודו ועיקרו הוא בעל-חיים, וקיים ניגוד אינטרסים מובהק בין חסד לבין שרידות הפרט. בדברו על דגם העדר (עמ' 180 ואילך) אומר דוקינס: "בדגם העדר האנוכיי כשלעצמו, אין כל מקום לפעילות-גומלין של שיתוף פעולה... אלא רק ניצול אנוכיי מצד כל פרט כלפי כל פרט אחר". אולם במציאות, ממשיך דוקינס, קיימים מקרים רבים בהם פרטים מסויימים נוקטים צעדים שמטרתם "טובת העדר" גם אם הם נעשים על חשבונם - על חשבון איכות חייהם או גם תוך מותם במהלך מעשה ה"חסד" החברתי. להבהרת דבריו מביא דוקינס דוגמאות רבות מחיי בעלי-החיים, והמאלפות מכולם הן הדבוראים (עמ' 186). בקן הדבוראים קיימת רק מלכה בוגרת אחת, וגופה מכיל אלפי ביצים שתופרינה במהלך חייה ע"י אלפי תאי-זרע שקבלה מזכר במעוף הכלולות האחד והיחיד שהיה לה בצעירותה. לא כל הביצים שבגופה יופרו. מן הביצים הלא-מופרות יתפתחו זכרים. הזכר אינו נורמלי, שכן בגופו רק מערכת כרומוזומים אחת, שקבל מהאם. נקבת הדבוראים, לעומתו, היא "נורמלית", קרי - בגופה קיימת מערכת כפולה, רגילה, של כרומוזומים, ו"השאלה אם הנקבה תתפתח למלכה או לפועלת אינה תלויה בגנים שלה, אלא באופן גידולה... בייחוד במזון שקבלה". דוקינס ממשיך ומפרט את מערכת היחסים המורכבת שבין הפועלות-אחיות לבין עצמן, בעיקר "הוויתור מרצון" של רובן על הזכות הטבעית, האבולוציונית, הטבועה בגנים שלה כמו בגנים של כל בעל-חיים אחר, להתרבות, קרי - להזדווג, להרות וללדת. השאלה מדוע קורה תהליך כזה, כשבמקום מהלך טבעי מוכנה הדבורה (וגם הנמלה) להיות "שפחת-נצח למלכה" ולקן, לדאוג לגידול צאצאיה של המלכה, תוך שיעבוד מוחלט שלה כפרט. ההסבר לתופעה זו שמביא דוקינס הוא "טובת השבט", מעין "חסד שבטי/עדרי".

בשונה מהאדם, הדבורה והנמלה אינן יודעות שהן עושות חסד, או בניסוחו של דוקינס - "בלא יודעין הן (=השפחות) מגדלות גדודים חדשים של משעבדות. אין ספק שהברירה הטבעית, בפעולתה על הגנים של מיני העבדים, נוטה להעדיף הסתגלויות המתנגדות לעבדות, אולם נראה בעליל שאלה אינן נותנות את אותותיהן, משום שהשיעבוד היא תופעה נפוצה".

"בשונה מהאדם", קובע דוקינס. ואכן, החסד האנושי אינו מעשה אינסטינקטיבי ללא מחשבה, למעט מעשי החסד של אם לתינוקה. חסד אנושי הוא ערך בתרבות האדם - תחום שהוא בלעדי לאדם, הודות למערכת ארוכת-שנים מורכבת ומפותחת של חשיבה והגות בנושא השבט האנושי - החברה בה חי כל פרט מאתנו.

וכך מגיעה שאלת התנהגותו האגואיסטית של הגֶן לפתרונה: הגן הוא אכן אגואיסטי, אבל האגואיזם איננו מתמצה אך ורק בשרידותו והתרבותו של הפרט, אלא גם, ולעתים בעיקר, בטובת העדר, השבט והחברה האנושית. על מנת שחברה אנושית תשרוד ככזו, ובשרידותה גוברים גם סיכוייו של האדם הפרטי, היחיד, לשרוד, חייבים הפרטים בחברה לוותר על חלק מתכונות האֶגוֹ השרידותיים שלהם. דוגמה קלאסי הם חוקי הטאבו החברתיים הבינלאומיים בתחומי הרצח וגילוי העריות.

חסד אנושי הוא ערך בתרבות האדם - תחום שהוא בלעדי לאדם, הודות למערכת ארוכת-שנים מורכבת ומפותחת של חשיבה והגות בנושא השבט האנושי - החברה בה חי כל פרט מאתנו



"ההבדל בין הומניזם ובין דתות הוא שהומניזם אינו מציע באמת תשובות מוחלטות ושלימות. הומניזם הוא אתגר מתמשך שניצב בפני כל אדם להפוך את החיים לראויים, כל אחד בדרכו שלו"
י.פ.ואן פראג

בהמשך ניתוחה את המושג הומניזם וחילוניות מרבה פריבך-חפץ להשוות, כמה מובן, בין מושג החסד בדת לבין משמעות אותו מושג בעולם החופשי מדת. מאחר ובדתות השונות נקשר החסד לטובת הנאה המתקבלת ממנו - הגאולה, מחפשת המחברת, בעזרת הוגי דעות שקדמו לה, את מושג הגאולה בחיים החילוניים. צעד מקדים לכך הוא, כמובן, הגדרתה את המושג חילוניות.

אתר "חופש" דן רבות בהגדרת המושג חילוניות, ומורכבותו, שכן המילה "חילוניות" מוצאה מ"חול", שמשמעותו ההיפך מ"קודש" או "קדוש". פריבך-חפץ אינה נגררת לבעייתיות זו, וקובעת: "מהי חילוניות? בלי להתחייב להגדרה זו או אחרת, לענייננו די לאפיין אותה בשלב זה על דרך השלילה ככלל העמדות שאינן מעוגנות בהקשר מטפיזי, טרנסצנדנטיות או דתי כלשהו ואינן מניחות את קיומם של ישויות טרנסצנדנטיות, כוחות על טבעיים או עולם אחר שונה מעולמנו או נעלה ממנו".

במאמר ההספד על חתן פרס ישראל, הסופר, המשורר, המתרגם, העורך והאידיאולוג אהרן אמיר (הארץ 7.3.2008) מתאר הסופר א.ב.יהושע פגישה אחת, שהתקיימה ביניהם בירושלים בשלהי שנות החמישים. בין השאר כותב יהושע:

"הקוד השלישי ששודר אלי באותה פגישה חטופה היה של חילוניות ליברלית עזה. חילוניות בטוחה בעצמה, לא מצטדקת ולא דוגמטית, שיכולה הייתה להרשות פתיחות גם אל יצירות דתיות ויהודיות מובהקות כמו אלו של עגנון, אפלפלד ואחרים, יוצרים שהיו רחוקים מאוד מהגלעין האידיאולוגי של 'קשת', ובכל זאת הרבו לפרסם בה... הייתה בעיני משמעות עמוקה להופעתו הייחודית של המשורר הזה, שלא שידר נוסטלגיה וגם לא מרירות, אלא דווקא אופטימיות ומבט בטוח קדימה...".

הגדרה לשונית של המונח "חילוניות" או "חילוני" נגררת, בלית ברירה, לתבנית הפוכה מדת. אולם זה לצורך ההגדרה הלשונית בלבד. בפועל, בחיי המעשה, החילוני והחילוניות אינם ביטוי של שלילת דבר אחר כלשהו, אלא מהות מוגדרת בפני עצמה, של אורח חיים הומניסטי, של אומץ אישי רב בקבלת אחריות לחיים, לטוב ולרע, של בחירה עצמית של הדרך לחיים ובחיים, תוך ביטוי אישי ומימוש עצמי של התכונות האישיות הקיימות אצל כל אדם, ובעיקר - היות הפרט נאור וריבון לעצמו מרגע בו הוא עומד על דעתו, כדבריו של עמנואל קאנט במוטו לסקירה זו: "נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו שהוא עצמו אשם בו. חוסר-בגרות היא אי-יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת". וכהגדרתו היפה של א.ב.יהושע מדובר בחילוניות ליברלית עזה, בלתי מתפשרת, בטוחה בעצמה, לא מצטדקת ולא דוגמטית, פתוחה לתרבות העולם ללא כל חשש מדתות או אמונות כאלו ואחרות.

היכן בחילוניות מקומה של גאולה, והאם יש צורך לקיומה בה? פריבך-חפץ מתארת זאת כך: "הגאולה בהקשר חילוני מקבלת משמעות שאינה שונה מהותית ממשמעותה בהקשר הדתי: כל מצב שבו אדם מוצל מסכנה, ממשית או פוטנציאלית (אסון, מחלה, אויב, מוות), או ממצוקה אחרת (כאומללות וכייאוש), אפשר לדבר עליו כעל גאולה מהסכנות ומהמצוקות הללו". אבל מיד היא מוסיפה - "אך לטעמי זהו שימוש רחב מדי וטריוויאלי. קשר אחר שבו אפשר לדבר על גאולה חילונית במובן עמוק הוא זה של קיום חברתי קהילתי אוטופי בעולם הזה, שנתפס כמטרה מעשית". מכאן גולשת המחברת לניסוחים ותיאורים שונים של "גאולה חילונית" כחזון הקומוניסטי, וכתפיסה האינדיבידואלית של ניטשה, היידגר ואלבר קאמי.

יש כאן לצערי אינוס של מושג דתי, לכאורה לצורך השוואה מלאה ומוחלטת, שלצורך לו נועדה היא ממש מיותרת.

כחילוני גא, מתוך בחירה, החילוניות שלי ושל עמיתיי היא זו המוגדרת כהלכה בידי א.ב.יהושע (ראה לעיל) ויזהר סמילנסקי: "להיות לא דתי אפשר מתוך בורות, ומתוך עצלות, ומתוך סתמיות. אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני... לא די להיות לא-דתי כדי להיות חילוני. ההבדל אינו רק כהבדל שבין שלילה לחיוב, ולא רק כהבדל שבין סביל ופעיל, אלא כהבדל שבין מציאות לאיבוד. רבים מן הלא-דתיים ומסיפים להיות לא-דתיים עד לרגע שנתקלים במעצור בחייהם, כשנחבט עליהם פתע משהו מעבר לשגרתי, או מאורע חוסם-דרך - וכמועדים שולחים הם אז יד להיתפס בדבר ולהיאחז במשהו יציב, בטוח יותר, אבהי. ברגעי תדהמה שלהם הלא-דתיות שלהם כאילו מצטמקת - נראית יום-יומית מדי, שטוחה מדי ובעיקר ריקה מכדי עמוד ברגע הקשה. רגע זה יאה לו קצת יותר טקסיות, וחגיגיות, ואולי אף כמין 'מבט אל מעבר מזה'... לא כן החילוני מתוך בחירה. במה הוא חילוני? קודם כל בנטילת אחריות, ובאחריות שאין לה מקור מחוץ לו...".

חסד חילוני אכן קיים, אבל אין כל צורך להצמיד לו גאולה כנזם זהב מיותר, רק משום שחסד דתי נעשה במטרה להביא גאולה. חסד חילוני מתבצע בידי חילוני-מתוך-בחירה כערך בפני עצמו, ולא כמצווה ששכרה בצדה. זהו ההבדל העיקרי, היסודי והמהותי שבין ערכיו של האדם החילוני, לבין המצוות בהן מצווה האדם הדתי. הבדל זה מהווה נדבך חשוב בהגדרת המושגים "חילוני" ו"חילוניות", ומצביע בבירור על כך, שחילוניות אינה כהגדרתה של המחברת בתחילת ספרה - "לענייננו די לאפיין אותה (את החילוניות) בשלב זה על דרך השלילה" של דתיות, אלא מושג חיובי עצמאי, ברור ואיתן, שונה עקרונית, ערכית ותרבותית מהמושג "דתי" עד כדי כך, שהייתי מגדיר דתי כ"לא חילוני".

עובדה זו לא נעלמה מעיניה של ד"ר פריבך-חפץ, והיא מעלה נקודה זו כספח לדיון הפילוסופי (המיותר לטעמי) בנושא הגאולה שבעקבות החסד החילוני: "יש להדגיש", היא אומרת, "שגאולה כפרי החסד החילוני תיתכן רק מתוך שלא לשמה, בעצם ההתכוונות לנתינה נטולת ציפיות והתעצמות מכך. תוצאות החסד עשויות להתרחש בלי שהמזמין חותר להשגתן, ואפילו דווקא משום שאינו חותר להשגתן".

"חילוני הוא מושג חיובי עצמאי, ברור ואיתן, שונה עקרונית, ערכית ותרבותית מהמושג "דתי" עד כדי כך, שהייתי מגדיר דתי כ"לא חילוני"

ככל שנהניתי מקריאה ולימוד של החלקים הראשון והמרכזי שבספר, נהניתי פחות מקטעי הסיום, בהם חוזרת המחברת ודנה, שוב ושוב, בנושא "הגאולה החילונית". ניתן להבין את גישתה מהיותה פילוסופית, ואת רצונה לברר את סוגית "הגאולה החילונית" לאור דעותיהם של הפילוסופים השונים בתרבות העולם. אלא שלמעשה אין למושג זה חלק בחייו של האדם החילוני, ולא מוצדק להחיל עליו מושגים דתיים שאין להם חלק בעולמו. למושג "גאולה" משמעות ברורה וחדה בתרבות הדתית: ביאת המשיח. לפי תפיסת העולם הדתי, חיי האדם עלי אדמות הם זמניים, מלאי סבל, ייסורים ואכזבות, אבל למקיימי המצוות הדתיות והחסד הדתי תבוא גאולה עם ביאתו של המשיח, על כל הכרוך באותה אמונה.

לכל המערכת המורכבת הזאת של סבל בחיים, קיום מצוות הדת וה"צ'ופר" שיגיע אי-פעם בחלומו המתוק של כל מאמין דתי, אין מקום בחייו של האדם החילוני. כשם שאין צורך ב"גאולה" כסרח-עודף להישרדות האבולוציונית ברוח ריצ'רד דוקינס, כך אין צורך ב"גאולה" כסרח-עודף לפעילות החסד האנושי. את ספרה מסיימת המחברת במעין אנטי-תיזה לדיון ב"חסד החילוני", כשהיא נדרשת, משום-מה, למושג הדמיוני "אלוהים" בצטטה את המשורר אורי ברנשטיין מתוך "מה שנשאר, מה שלא": "לא נספיק, כנראה, לצלם את פני האלוהים. לראותו, בחדר חשוך, מגיח מתוך התמיסות". לפנינו ביטוי של התרפסות חילונית-לא-דתית בפני הבסיס לאמונה הדתית, מעשה שאינו ראוי לספר המתיימר להעלות על נס את הייחודי, החיובי והערכי שבחילוניות, בדמות החסד החילוני, החף מכל אליל.


אוקטובר 2009



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 12 November 2009 בשעה 13:51 | IP רשוּם צטט את טיל4

תגובתה של ד"ר דנה פריבך-חפץ לסקירת ספרה "חסד חילוני"

ביקורתו של דן מלר על ספרי, "חסד חילוני", באה מתפיסת עולם שההומניזם החילוני עומד בליבה, בלהט רהוט ובמעורבות עמוקה. במובנים הללו אני מוצאת בו ובאלו שמדבריהם הוא מביא שותפים לדרך, וטוב לו לאדם למצוא שותפים לדרך הקרובה ללבו. ועם זאת, כדרכם של שותפים, ישנן בינינו גם מחלוקות, המתבטאות בסקירה. אני מבקשת להתייחס אליהן, ומודה לדן מלר על ההזדמנות להגיב על סקירתו.

כל דיון באתיקה - לא כמערכת מוסר אלא במובן של חיים "טובים" ובעלי משמעות - מתבסס על הנחות יסוד מסוימות, במובלע או במפורש. מחלוקת מרכזית שלי עם הנחות היסוד המובאות בסקירה מתייחסת לשימוש בטיעונו של דונקינס בדבר האנוכיות. אני רחוקה מלקבל את תפיסת העולם של דונקינס בדבר "האגואיזם הטבעי" של האדם. אבל אפילו אם נקבל את עמדתו, הרי משמעות החסד החילוני המוצע בספר בהחלט עולה בקנה אחד עם תפיסה כזו - שכן, החסד החילוני אינו הקרבה עצמית על מזבח המוסר או "טובת השבט", אלא ההפך הגמור: הוא דרך של מימוש עצמי, הגדלה והעשרה של עולמו של האדם הבוחר בדרך זו. משום כך, אין בו מקום להקרבה או הזנחה עצמית (זה אחד ההבדלים העיקרים בינו לבין החסד הנוצרי, כפי שמדגים הניתוח של "האידיוט" לדוסטויבסקי המובא בספר).

עניין נוסף שראוי להתעכב עליו הוא העובדה שפעמים רבות אנשים שונים משתמשים באותו מונח במשמעויות שונות. בפרט, בספר מוצעת משמעות מסוימת מאד של "חסד חילוני", שהיא שונה מהשימוש היומיומי הרווח במונח "חסד" (אם כי יש קירבה מסוימת בין השנים). נדמה לי שחלק מהטענות שמעלה דן מלר כנגד מושג החסד החילוני המוצע בספר נובעת מגרירה של משמעויות אחרות של המושג אל תוך הדיון. כך למשל הוא מאזכר מעשי חסד של אם לתינוקה, בעוד שבספר מובהר שיחס האם לתינוק איננו בגדר חסד חילוני (בעיקר משום שלא מתקיים בו המאפיין של מפגש רצונות חופשי - לפחות התינוק אינו בוחר בקשר עם אמו).

אבל עיקר המחלוקת שלי עם דן מלר קשורה בתפיסת החילוניות העמדת בבסיס הספר. זוהי נקודה קריטית, משום שאם - כמשתמע מדברי מלר - תפיסת החילוניות הזו היא למעשה דתית, הרי שהספר נכשל במטרה שהוצבה לפתחו: להציע דרך חיים חילונית.

אני סבורה שבביקורתו על עניין זה מתפרץ מלר לדלת פתוחה. אני מאמצת בשתי ידיים את הדברים היפים שמביא מלר מפי א.ב. יהושע: "חילוניות ליברלית עזה. חילוניות בטוחה בעצמה, לא מצטדקת ולא דוגמטית, שיכולה הייתה להרשות פתיחות גם אל יצירות דתיות ... מובהקות". זה בדיוק המהלך שמתבצע בספר: לבוא מתוך עמדה חילונית בטוחה בעצמה, בטוחה בעצמה במידה כזו שהיא יכולה לבחון עמדות ומושגים דתיים (במקרה זה: נוצרים) ולנכס אותם לצרכיה בהתאם לתפיסת עולמה. במובן זה אינני מגדירה עצמי חילונית "גאה" - חילוניות עבורי איננה הישג שאני גאה בו אלא היא טבעית ופשוטה ומובנת מאליה, כמו אויר לנשימה; ואדם (בריא) איננו מתגאה בכך שהוא נושם.

כחלק מתפיסה זו, אני מכירה גם בקשיים הכרוכים בקיום חילוני; אינני חשה צורך אפולוגטי להציג את ההומניזם החילוני כתפיסת עולם מושלמת. בפתח הספר מוצגים הקשיים הללו מפרספקטיבה תרבותית והיסטורית בעיקר בטרמינולוגיה ניטשאנית של "מות האלוהים"; בין היתר, משום שהחילוניות שבה אני אוחזת מכירה במה שתפיסות עולם דתיות יכולות להעניק למאמיניהן. אך הכרה בקשיים אין משמעותה רצון או צורך לחזור אל הדת. להפך: עבורי היא מזמינה ניסיון אינטלקטואלי להרחיב את תמונת העולם החילונית, לא לוותר מראש על מושגים ודרכים שיכולים להיות רבי-ערך עבור אדם חילוני רק משום שמבחינה היסטורית המושגים הללו קיבלו פשר עמוק ועשיר בתפיסות עולם דתיות. כך מושג החסד, אבל גם המושג גאולה; בניגוד לדברי מלר, יש מובנים רבים שבהם נעשה שימוש במושג זה, לא רק או אפילו בעיקר כביאת המשיח (כמפורט בספר), ואני מתמקדת באלו מהם שעניינם בחייו של אדם פרטי בעולם הזה (שהוא היחידי הרלבנטי בהקשרנו). גם כאן, חשוב לדייק במשמעות המושג גאולה בהקשר לחסד החילוני. החסד הזה אכן נעשה לשמו ולא לשם השגת מטרה חיצונית לו, אך מעצם טיבו ומאפייניו יש לו השלכות מסוימות (למשל: חייו של אדם הבוחר בדרך אהבה מניה וביה מלאים באהבה, בעיקר - אבל לא רק - באהבתו שלו). הבחירה להתייחס להשלכות הללו במונחים של גאולה נועדה לאפשר העשרה נוספת של תמונת העולם החילונית, לסרב לניכוס המושג רב-העוצמה הזה על ידי הדת. ועם זאת, מי שהמושג "גאולה" מצלצל באזניו כדתי באופן חסר תקנה, יכול מבחינתי להימנע מהכותרת זו; אין היא הכרחית למושג החסד שמוצע בספר.

לסיכום, אני שותפה לרובה המכריע של תפיסת העולם המובאת ע"י מלר בסקירתו - חילוניות בעיני היא אכן תפיסת עולם בטוחה בעצמה, עניין של בחירה, של עיצוב עצמי של האדם מתוך אקטיביות ונטילת אחריות על עולמו וחייו; אין בעיני פשר לדבר על אלו בהקשר של ישויות או כוחות החורגים מתחומו של האנושי. אלא שדווקא משום כך, אינני מוצאת טעם להסתגר בדלת אמותיה של החילוניות ולהירתע מחדירה אל עולמות תיאולוגיים לשם העשרתה באמצעות חילון מושגים שמבחינה היסטורית היו עד כה דתיים במובהק. כשם שביחס חסד חילוני בין שני אינדיבידואלים נתפס השוני ביניהם כפתח לעונג ולעושר, כך גם בספר: בעיני, בחינה בוטחת ופתוחה של מושגי מפתח נוצריים יכולה, מתוך השוני המכריע בין הנצרות להומניזם החילוני, להעשיר ולהרחיב את תמונת העולם החילונית.


נובמבר 2009



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 23 November 2009 בשעה 12:50 | IP רשוּם צטט את טיל4

ציד הנשמות

מתוך אתר "חופש" - מצוטט ברשות ממאמר בעיתון 'הארץ'

קשה להאמין שרק חצי שנה עברה מאז שהשסע החילוני-דתי היה רדום. בחודשים האחרונים טירפדו המפלגות החרדיות את הבטחת המפלגות החילוניות להעביר את ברית הזוגיות. שר התמ"ת אלי ישי מקים לתחייה את הסיירת הדרוזית, שאנשיה יחלקו קנסות במרכזי קניות בשבת. ולקראת שבועות נחשפה גם תופעת ההחזרה בתשובה בתיכונים.

ביום חמישי פירסמה תמר רותם כתבה על גל של חזרה בתשובה בתיכוני היוקרה של העיר חולון. אלא שחולון לא לבד. באותו יום פירסם העיתון החרדי "משפחה" כתבה על גל של חזרה בתשובה בתיכון בליך ברמת גן ועל מניין הפועל בתיכון בקביעות. למחזיר בתשובה הרב יחיאל מויאל, כך מספר "משפחה", יש מועדון ברמת גן שבו הוא נותן מדי ליל שבת שיעור לתלמידים ממספר בתי ספר חילוניים. אם בראשית העשור התמקדו המחזירים בתשובה בילדים בגיל הגן ובית הספר היסודי, הדיווחים עכשיו מלמדים שהם חזרו לעסוק בגילאי תיכון.

הסיפור של חולון מעלה את ההשערה שהחרדים לא למדו דבר מהתופעה של שינוי. מעטות התופעות שמעוררת שנאה ומחלוקת כמו החזרה בתשובה של בני נוער. החזרה בתשובה של מבוגרים היא עניין לגיטימי במסגרת מלחמת הדעות והנשמות. החזרה בתשובה של ילדים קטנים כרוכה בהסכמת הוריהם לרשום אותם לבתי ספר חרדיים. אם ההורים מסכימים, אפשר לבוא בטענות רק אליהם ואל מערכת החינוך שמציעה להם אלטרנטיווה בלתי ראויה. אבל החזרה בתשובה של נערים היא מכה מתחת לחגורה. משמעותה ניסיון לתפוס אותם בגיל המבולבל והבלתי מעוצב ולהסיתם נגד משפחתם.

הסערות שפרצו בעקבות גלי החזרה בתשובה בעשורים קודמים גרמו לעצירתם. אין דבר מזיק יותר מבחינה הסברתית להחזרה בתשובה ממשפחות שנהרסו, מהתחושה שהדבר נעשה באופן אלים וכשהטכניקות של החוזרים בתשובה נחשפות במלוא רדידותן. בשנים האחרונות השתדלו המחזירים בתשובה לעבוד בשקט ובייחוד השתדלו למנוע מהמתחרדים להסתכסך עם משפחותיהם. כך כנראה נוהג הרב מויאל מרמת גן. בחולון, אין ספק, נעשתה טעות טקטית קשה.

בכתבה מתארת רותם מעשים הגובלים בפלילים לכאורה. אנשים שמלינים קטינים במשך שבועות ארוכים בניגוד לרצון הוריהם; ישיבות שמקבלות קטינים ללימודים, ללא ידיעת הוריהם. מבחינת ההורים אין זה פשוט לצאת למאבק. הם פוחדים שיאבדו כליל את הילדים.

אבל להורים שהגיעו למסקנה שאין להם מה להפסיד, ולא מוכנים להבליג, יש אפשרויות פעולה: הם יכולים לרדוף משפטית את המחזירים בתשובה, להגיש נגדם תלונות למשטרה ולמשרד החינוך, המממן את הישיבות שלהם. הם יכולים לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, אם המשטרה לא תיענה, ואם משרד החינוך ימשיך לתקצב. הם יכולים להגיש תביעות נזיקין פרטיות. אם אין להם אמצעים, הם יוכלו להתאגד כמו ההורים בחולון או לפנות לעמותות המתאימות. הניסיון מלמד שתחת איום תביעה המחזירים בתשובה מוכנים להגיע לפשרות בעניין הקשר בין ההורים לילד.

כדי להיאבק בתופעה, המערכת כולה - ההורים, בית הספר, משרד החינוך, התקשורת, המערכת הפוליטית - צריכה לשדר הסתייגות עמוקה וברורה מציד הנפשות. בני הנוער צריכים להרגיש שמדובר במעשה לא לגיטימי ומה שלא פחות חשוב - מאוד לא מגניב. ועצה לסיום: קשה מאוד למבוגרים לשכנע בני נוער שנתפסו לקיצוניות. דרושים בני נוער או צעירים מתנדבים שיעשו זאת: רהוטים, כריזמטים, משוכנעים בצדקת החילוניות.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 20 December 2009 בשעה 23:13 | IP רשוּם צטט את טיל4

חנוכה - גלגולו של רעיון -שניאור עינם

 

שני מועדים נוספו ללוח השנה העברי בתקופת בית-שני: אחד - קומץ ארץ-ישראלים שלף
חרבו מנדנה, יצא למלחמה והביא עצמאות לישראל - למשך כשמונים שנה, ועל כך נקבעו ימי
החנוכה.

השני - גזרת שמד שיצאה על עם ישראל, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד
זקן, טף ונשים, ואת שללם לבוז. כידוע, נס נעשה לאבותינו ונהפכה להם הגזירה לישועה
גדולה. "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם..." ועל כך קבעו את ימי
הפורים.

גם אנחנו, הבית-הציוני-השלישי, הוספנו שני מועדים ללוח השנה העברי: האחד, קומץ
ארץ-ישראלים שלף חרבו מנדנה, יצא למלחמה והביא עצמאות לישראל, ועל כך קבענו את יום
העצמאות.

השני, גזרת שמד שיצאה על עם ישראל להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד
זקן, טף ונשים, ואת שללם לבוז. אלא שאבותינו מלומדים בנסים היו, ונהפכה להם גזרת
השמד מאבל ליום-טוב, ואילו אנו איננו מלומדים בנסים. נתקיימה בנו גזרת השמד ככתבה
וכלשונה, ויהדות אירופה בת אלף השנים כלתה מן העולם - ועל כך קבענו את יום השואה.

הדמיון בין חנוכה - עצמאות, פורים - יום השואה מעורר מחשבה: חג החנוכה הוא החג
הראשון שהתנועה הפרוטו-ציונית, חובבי-ציון באודיסה, אימצה כחג חילוני. ואין תמה
בכך, שהרי מה צריכה תנועה לאומית? מלחמה, מלחמת שחרור שהצליחה, וכידוע, אין לנו
רבות כאלה בתולדותינו, ויש בה גיבורים, אש, אור וכו' - מרכיבים בסיסיים, החשובים
מאד לתנועה לאומית צעירה המנסה לעורר לפעולה עם מנוון, מאובן ונרגן. הם גם משנים
את שמו ל- חג המקבים. ואכן חג זה, עד ימינו, הוא החביב ביותר בלוח של הציבור
החילוני. אם מספר השירים הנכתבים ומושרים לכבודו של חג הם אינדיקציה לחביבותו, צאו
ובדקו ותמצאו שלחג החנוכה נכתבו שירים רבים יותר מאשר לכל חג אחר, והם אף מוכרים
ומושרים במלותיהם ובלחניהם עד עצם היום הזה.

חג החנוכה הוא החג היחידי שחוגגים כהלכתו במובן המקורי של המושג כהלכתו, היינו -
על פי ההלכה. עיקר מצוות חג החנוכה - הדלקת הנר - וזאת עושים רוב רובם של אלו
הרואים עצמם כיהודים, ודאי כאן בארץ ישראל. זאת ועוד: המנורה והשמן, שהם מרכזו של
חג החנוכה, הם סמליה של מדינת היהודים - המנורה ועלי הזית.

 



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 14 January 2010 בשעה 22:05 | IP רשוּם צטט את טיל4

השאלה הבאה הופיעה בגיליון "דבר אחר":

לפנייך שני מחנות: מחנה A שהוא המיעוט הדתי ומחנה B שהוא הרוב החילוני ו C שהוא אמצע הדרך. בין שני המחנות שורר ריב גדול וכדי להשכין שלום ביניהם מקובל על שני המחנות שהם צריכים להיפגש באמצע הדרך. הסתכל בתרשים שלפניך וענה על השאלה ששואל המיעוט הדתי: מה מונע מהרוב החילוני להיפגש עמנו באמצע הדרך?



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 04 February 2010 בשעה 18:33 | IP רשוּם צטט את טיל4

האם אנו אגנוסטיקנים, אתאיסטים או מה?

מאת וודי וויליאמס

(29 באוקטובר 1939 - 21 בינואר 2008)

תורגם על ידי ניצן, אתר "חופש"

לנו, הלא-מאמינים, שמות רבים עבור עצמנו. אנו מכנים את עצמנו אגנוסטיקנים, תרבותנים מוסריים, הומניסטים, הומניסטיים חילוניים, בעלי מחשבה חופשית, חילוניים, רציונליסטים וכדומה. כמה אנשים אמיצים אפילו מכנים את עצמם אתאיסטים.

מדוע כל השמות הללו? האם באמת אנו אוחזים באמונות שונות?

הדתיים הפכו את המילה 'אתאיסט' למונח של בוז ותיעוב. הם משתמשים בו באותו הקשר כמו 'כושי', 'זונה' ו'עובד אלילים'. לכן אני חש שרבים מהשמות הוטבעו על ידי לא-מאמינים שלא רצו לכנות את עצמם 'אתאיסטים'.

קיימים שני סוגים בסיסיים של לא-מאמינים. קיימים אלה אותם אני מכנה לא-מאמינים "אמיתיים", אשר מבססים את אי-אמונתם על ידע והגיון, וקיימים "הלא-מאמינים המורדים", אשר מוחים כנגד השטויות שבדת. הלא-מאמינים המורדים עשויים לכנות עצמם 'אתאיסטים', למען ערך הזעזוע שבמונח, אך חסרים להם הידע וההבנה שישנם "ללא-מאמין האמיתי".

מספר מועט של לא-מאמינים אמיתיים מכנים את עצמם 'אתאיסטים'. מהו בדיוק 'אתאיסט'?

המילה 'אתאיסט' נגזרת מהמילה היווניות 'תאיסט', שפירושה אמונה באלוהים או באלים. הקידומת 'א' במילים ממקור יווני או לטיני, פירושה 'ללא', וכך 'אתאיסט' הוא פשוט אדם ללא תאיזם או ללא דת - אדם ללא אמונה באלוהים או באלים בהגדרתם המקובלת.

רוב האתאיסטים יכירו בכך כי זה מאד בלתי סביר שעדיין קיימים ביקום כוחות פעילים שטרם נתגלו. אם אנשים רוצים לכנות אי-ידיעה זו בשם 'אלוהים', אני יכול לחיות עם זה. מה שהאתאיסטים בטוחים בו, הוא שכל האלים המוכרים לנו הומצאו על ידי האדם.

מרבית הלא-מאמינים מעדיפים לכנות עצמם 'אגנוסטיקנים'. בפרודיה על המונח שהיה בשימוש על ידי הנשיא בוש הקודם, הם חושבים על עצמם כאתסאיטים טובים יותר ועדינים יותר. יש לכך צליל נחמד, הלא כן? מכל מקום, חוסר רצון זה להשתמש במונח 'אתאיסט' הוא מובן.

מדליין מוריי או'היר אמרה בדרכה המיוחדת, שהאגנוסטיקן הוא אתאיסט פחדן. ייתכן שיש מעט אמת בטענה זו.

מהו אגנוסטיקן?

הפסיכולוג והסופר נתניאל ברנדן הגדיר זאת בדרך זו:

"אגנוסטיציזם הינו הסירוב להתחייב לדרך זו או אחרת ביחס לקיום האלוהים. בבואנו לשפוט עמדה זו, חובה עלינו לזכור שאף תאיסט מעולם לא היה יכול להפיק ראייה כלשהי כדי לתמוך באמונתו באלוהים. אדם יכול להאמין באלוהים רק כמעשה של "אמונה".

אמונה הינה קבלתם של רעיונות ללא ראיות או הוכחה רציונלית. אדם של הגיון אינו מקבל רעיונות כמעשה של אמונה. הוא אתאיסט.

וכאן יש לנו שתי עמדות. התאיסט מאמין באלוהים כמעשה של "אמונה". האתאיסט, מאחר שאין כל הוכחה, אינו מאמין באלוהים.

אגנוסטיציזם אינו עמדה שלישית, הוא התחמקות מעמדה. טענתו של האגנוסטיקן הינה שקיומו של האלוהים אינו יכול להיות מוכח, אך גם אינו יכול להיות מופרך. האגנוסטיקן טוען שמאחר שאיננו יכולים להוכיח שאלוהים אינו קיים, האתאיזם הוא מעשה של אמונה בדיוק כמו התאיזם. האגנוסטיקן מחשיב את תחושתו של התאיסט בדבר קיום האלוהים, ברת תוקף בדיוק כמו בקשתו של האתאיסט להוכחה. האגנוסטיקן מכנה את סירובו של האתאיסט להאמין ללא ראיות כ"מעשה של אמונה". האגנוסטיקן דורש הוכחה לשלילה. אין זה אפשרי להוכיח שלילה ואין זה רציונלי לדרוש זאת.

הוכחה לשלילה פירושה להוכיח שמשהו אינו קיים כאשר לא היתה ראייה לקיומו מלכתחילה. הוכחות, הגיון, לוגיקה, חשיבה וידע עוסקים בדברים שקיימים. לא ניתן להחיל אותם על דברים שאינם קיימים.

התאיסט מאמין באלוהים ללא סיבה הגיונית. האגנוסטיקן מאמין באפשרות של אלוהים ללא סיבה הגיונית.

כדוגמא לאי-רציונליות בדרישה להוכחה לשלילה, ברנדון מציע את הדוגמא הבאה:

" נניח שאתה משתתף בפגישה עם חבר. בפגישה זו, מופיע לפתע אדם זר, מתעמת אתך ומאשים אותך בכך שביצעת מעשה רצח. אתה מכחיש זאת בכעס, אך הזר מתעקש לחזור על ההאשמה.

"איזה רצח?" אתה דורש לדעת.

המאשים שלך מחייך בערמומיות ועונה: "אני מאמין שביצעת רצח. האם אתה יכול להוכיח שלא ביצעת?"

אתה פונה ממנו הלאה ורואה כיצד החבר שאתו הגעת מביט בך במתיחות. אתה צועק עליו: "הרי אינך מאמין שאני רוצח, נכון?"

חברך עונה בעצבנות: "לא, בוודאי שלא. אני מתכוון... הוא לא סיפק כל ראייה שאתה רוצח, הוא רק טען זאת... אבל... מצד שני... לא הוכחת שאינך רוצח, נכון? אני מניח שאצטרך לומר שאינני יודע אם אתה רוצח או לא."

בהמשך הדברים, חברך הוא מאד הוגן ובעל מצפון. הוא מבהיר לכל שאינו מאמין שאתה רוצח, הוא - על פי הסבריו - אגנוסטיקן לעניין זה.

אילו היית אתה הקורבן של סיוט כזה, היית חש כי נעשה לך אי-צדק זוועתי. והיית צודק. "

לכן אם נשתמש במונחים 'תאיסט' ו'אתאיסט' בהקשר הנכון, שתי עמדות אלה מכסות את כל האפשרויות לקיומו של האלוהים. או שאנו מאמינים או שאנו לא-מאמינים. או שאנו תאיסטים או שאנו אתאיסטים. אין אפשרויות אחרות.

עכשיו, כיצד מתקשר לעניין ה'הומניזם' של החיים הטובים? האתאיזם טוען בראש ובראשונה את הדבר בו איננו מאמינים. ההומניזם מייצג את מה שאנו מאמינים בו.

ההומניזם הינו כוח חיובי, קבוצת תמיכה ללא-דתיים. איננו שואפים להרוס את הדת, אנו שואפים להגן על זכותנו להיות לא-מאמינים, ללא שידכאו אותנו ומבלי שנהיה נתונים לאפליה. אנו רותים לעודד ולתמוך בלא-מאמינים אחרים.

אנו מנסים לא להיות "אנטי". אחוז נכבד מהדתיים בארץ זו [הכוונה לארה"ב - נ.] הינם אנשים סבירים והגיוניים למדי. הקנאים הימניים, שהם בדרך כלל בלתי הגיוניים, מועטים במספרם. עלינו להתעלם מהם.

אינו סתם "מאמינים במה שאנו רוצים להאמין", אלא חותרים לקבוע מה נכון ומה לא נכון.

אנו חיים בשביל כאן ובשביל עכשיו. אנו שואפים להנות מחיינו אלה, היות שאנו יודעים שאין אחרים.

אנו מאמינים באמת, כנות, הגינות, שיוויון ביחס ושיוויון הזדמנויות לכל. אנו משתדלים לא להונות, לבצע מניפולציות, או לנצל אחרים.

כאשר אנו עושים טוב, הרי זה למען ההנאה שבעשיית הדבר הנכון והמתאים, לא בציפיה להרוויח נקודות לצורך איזשהו גמול בעולם הבא, כפי שעושים הדתיים.

אנו מאמינים בזכותו של היחיד לשלוט בגורלו שלו, לחיות, להתרבות ולמות כפי שהוא מוצא לנכון, כל עוד איננו מפרים את זכויותיהם של האחרים.

כהומניסטים של החיים הטובים, אנו חופשיים מהצורך לרצות אל נקמני, אנו חופשיים מהצורך לנסות ולקיים בחיינו סטנדרטים בלתי אפשריים שנכפים עלינו על ידי אחרים, אנו חופשיים לקרוא כל דבר, לשוחח בכל עניין, ללמוד, לחשוב ולהיות עצמנו.

אנו חופשיים!



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 20 February 2010 בשעה 16:32 | IP רשוּם צטט את טיל4

שני נכדים - שני עולמות

לסבא אחד בארץ יש שני נכדים. נכדה הלומדת בכיתה ד' בבית-ספר ממלכתי בכפר סבא, ונכד שלמד בשנה שעברה בכיתה ד' בבית-ספר של ש"ס בצפת. להלן מערכות השעות של הנכדים:

יום/שעה
08-09
09-10
10-11
11-12
12-13
13-14
ראשון
מולדת
מדעים
חשבון
הנדסה
גיאוגרפיה

שני
אנגלית
אנגלית
ספורט
טכנולוגיה
אמנות
תקשורת
שלישי
לשון
תנ"ך
גיאוגרפיה
לשון
ספרות

רביעי
מדעים
חשבון
מולדת
מולדת
אנגלית

חמישי
תנ"ך
חשבון
ספרות
ספרות
מולדת

שישי
תנ"ך
גיאוגרפיה
הנדסה
חשבון
חברה

יום/שעה
08-09
09-10
10-11
11-12
1230-1330
1330-1430
1430-1530
ראשון
תפילה
חומש
משנה
הלכה
חשבון
עברית
סיפורי צדיקים
שני
תפילה
חומש
משנה
נביא
חשבון
כתיב וכתב
שיעורי בית
שלישי
תפילה
חומש
משנה
הלכה
חשבון
דקדוק
טעמי המקרא
רביעי
תפילה
חומש
משנה
נביא
חשבון
טיב הכתב
פרשת השבוע
חמישי
תפילה
חומש
משנה
דקדוק
חשבון
פרשת השבוע
מלאכה
שישי
תפילה
חומש
משנה
קבלת שבת
חשבון



דומה שאין צורך להסביר איזו מערכת שעות שייכת לאיזה נכד. לעומת זאת, נשמח לקבל הסברים למספר שאלות שמערכות השעות האלה מעוררות:

1. איזו שפה משותפת יכולה להיות בין שני הנכדים?
2. מדוע נכד אחד  לומד את מקצוע החשבון בקביעות מיד לאחר ארוחת הצהריים?
3. מדוע אחד הנכדים אינו לומד מדעים, אנגלית, מולדת, גיאוגרפיה, ספרות, הנדסה ואפילו לא ספורט?
4. מדוע נכד אחד לומד 31 שעות בשבוע, ואילו השני 40? הרי שני מוסדות החינוך הללו ממומנים ע"י מקורות ממלכתיים, קרי ממשלם המיסים.
5. מה קרה להתחייבות ללמד "מקצועות ליבה" במערכת החינוך העצמאית - התחייבות המוזכרת במכתב הסטטוס קוו המפורסם: "המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, ההיסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה..."

מוגש כחומר למחשבה, להורה ולתלמיד.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 03 March 2010 בשעה 10:13 | IP רשוּם צטט את טיל4

האשה בהלכה היהודית

 

  1. סדר נחלות (ירושה) כך, מי שמת בנו יורשו וכו' לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו (שולחן ערוך - חושן משפט - הלכות נחלות - סימן רעו' סעיף א').
    רבי יוסף קארו (1488-1575) כתב את 'שולחן ערוך' ובו בעצם פירוש של ספר ההלכה 'הטורים' שנכתב כ-200 שנה לפני זמנו ע"י רבי יעקב ('בעל הטורים') בן רבנו אשר (הרא"ש). ספר 'הטורים' מתחלק ל-4 חלקים ('טורים'), כאשר אחד מהם - 'חושן משפט' - דן בעיקר בענייני רכוש. ה-'שולחן ערוך' חולק על פי אותם 'טורים' של הספר המקורי.

  2. מעשה ידיה לבעלה (המשכורת) וכו' דחקה עצמה יותר מהראוי לה המותר לבעל (שו"ע אבן העזר הלכה פ סעיף א').
    שו"ע = שולחן ערוך (ראה למעלה); 'אבן העזר' = טור אחר מ-4 הטורים הדן בעיקר בענייני נשים.

  3. מציאת האשה לבעלה (שו"ע אבה"ע סימן פד סעיף א').
    שו"ע = שולחן ערוך (ראה למעלה); אבה"ע - אבן העזר (ראה למעלה).

  4. נתנה היא לו כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת (שו"ע אבה"ע סע' כז ס' ח).
    שו"ע ו-אבה"ע - ראה למעלה.

  5. יכול (הבעל) לגרשה בלא דעתה (שו"ע אבה"ע קיט ס' ו').
    ראה למעלה.

  6. כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המיטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי (אבה"ע פ' ס' ד). כל אשה שתמנע לעשות מלאכה ממלאכות שהיא חיבת לעשותן כופין אותה לעשות (סעיף טו).
    ראה למעלה.

  7. אשה פסולה לדון (חו"מ סימן ז סעיף ד) כל הפסולין לדון פסולים להעיד (ס' לג ס' א).
    חו"מ = 'חושן משפט' (ראה למעלה).

  8. ואם היתה אשה (גויה שרוצה להתגייר) נשים מושיבות אותה במים עד צווארה והדיינים מבחוץ ומודעין אותה מקצת מצוות וכו' והיא יושבת במים ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאים כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים (יורה דעה רסח סעיף ב).
    'יורה דעה' = טור אחר מ-4 הטורים הדן בעיקר בענייני כשרות וטהרה.

  9. אין מעמידים אשה במלכות שנאמר עליך מלך, ממלך ולא מלכה וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש (רמבם הלכות מלכים פרק א').
    רמב"ם = רבי משה בן מימון (1138-1204) - נחשב לגדול הפוסקים בהיסטוריה היהודית. כתב מספר יצירות ידועות, אחת מהן 'משנה תורה' מכילה בתוכה 14 חלקים ('ספרים'). החלק המכונה 'ספר שופטים' מכיל (בין היתר) גם את האוסף 'הלכות מלכים ומלחמות' הדן בפסקי הלכה בנושאי מלכות ובנושאי מלחמה.

  10. צוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן (רמבם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יג).
    ראה למעלה - 'הלכות תלמוד תורה' הינו אוסף פסיקות אחר, הדן בלימוד תורה ותורה שבעל-פה, בחלק המכונה 'ספר המדע' של 'משנה תורה'.

  11. איש ואשה בסכנת טביעה בנהר הצלת האיש קודמת (הטעם שהאיש חייב יותר במצוות - יורה דעה רנב ח').
    ראה למעלה.

  12. לא תרבה שיחה עם האשה שכל שיחתה של האשה אינה אלא דברי ניאופים (מסכת דרך ארץ רבה פרק ראשון).
    התלמוד (בעקבות המשנה) מתחלק ל-6 'סדרים', שכל אחד מהם מתחלק למספר 'מסכתות'. ישנן מספר מסכתות הנקראות "מסכתות קטנות" (או "חיצוניות") שלא מצאו את מקומן לתלמוד "הרשמי". אחת מהן היא מסכת 'דרך ארץ רבה', העוסקת בענייני מוסר ('רבה', כי יש גם מסכת 'דרך ארץ זוטא'). הן "נספחות" לסדר "נזיקין".

  13. אין אשה חכמה אלא בפלך. ישרפו דברי תורה ולא ימסרו דברי תורה לנשים (תוספות במסכת סוטה כא ע"ב).
    מסכת 'סוטה' בסדר 'נשים' בתלמוד, עוסקת - בין השאר - בדיני "סוטה". מיספור העמודים בתלמוד הוא קבוע ומהווה חלק ממנו. עמוד כא (21) מתחלק - כמו כל עמוד בתלמוד - לשני חלקים: ע"א (עמוד א') ו-ע"ב (עמוד ב'). ה-"תוספות" הינם הפירושים הנלווים לכל דף תלמוד (ומופיעים בהדפסה מסביב לטקסט המרכזי כלפי החלק החיצוני של העמוד), ונוצרו בעיקר ע"י יורשיו של רש"י (שפירושיו מופיעים בהדפסה מסביב לטקסט המרכזי כלפי החלק הפנימי של העמוד).




__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 13 March 2010 בשעה 03:32 | IP רשוּם צטט את טיל4

אשה אורתודוקסית הוכתה על-ידי גברים חרדיים באוטובוס קו 2

הערת המערכת: בידיעה המצורפת נתקלנו במספר עיתונים אינטרנטיים, וקיבלנו את רשות הכותבת המקורית (שפרטיה שמורים במערכת) לתרגמה ולפרסמה. איננו מזדהים בהכרח עם כל מילה ומילה, אך המסר חשוב עד מאד והבאנו את הדברים כלשונם.

בחמשת השבועות האחרונים, נהגתי להתעורר ב-3:50 לפנות בוקר כדי לתפוס את האוטובוס של קו 2 מהר-נוף לכותל. אני נהנית להתפלל בהנץ ליד הכותל הקטן ברובע המוסלמי. רגוע ושקט שם, ולמרות שאני לגמרי לבדי - אני מרגישה בטוחה. הערבים באזור מעולם לא הטרידו אותי.

בהזדמנויות שונות, גברים ונשים עצרו ליד הכיסא שלי וביקשו ממני לעבור לחלק האחורי של האוטובוס. סירבתי בנימוס ובנחישות ל"הזמנה" הזאת. הקו אינו קו "מהדרין" ואין שום שלטים המורים אחרת. מדובר בהחלטה שרירותית של קבוצה הטוענת להיות "הרוב", להפוך את קו 2 לקו מהדרין. בדקתי עם אגד - הקו אינו מהדרין.

אחרי מספר שבועות, נשים נוספות החליטו שגם הן אינן נהנות לשבת מאחור, והתחילו להתיישב על-ידי או מאחורי. הנוסעים האחרים הטרידו אותן עד ש"התקפלו" וחזרו לשבת מאחור. ובכל זאת, אשה אחת, שהוזזה בפועל על-ידי שתי אחרות והועברה לסוף האוטובוס, חזרה כעבור כמה ימים, התיישבה מאחורי וסירבה בתוקף לקריאות לעבור אחורה. אשה נוספת התיישבה לידה, אבל ויתרה כשנשים אחרות דרשו בקול רם שתעבור לאחור. בינתיים, עזבו אותי לנפשי, וקיוויתי שכך זה ימשך. אבל...

חופש

ביום ששי שעבר, ה-24 בנובמבר, תפסתי את המושב הקבוע שלי, וכהרגלי הסתכלתי דרך החלון. כעבור מספר תחנות, גבר - נוסע קבוע בקו - נעמד לידי ואמר: "אני רוצה לשבת כאן, תעברי בבקשה אחורה." חייכתי ועניתי "סליחה, אני לא זזה, אבל יש שני כסאות לפני ואחד ממולי, אתה יכול לשבת באחד מהם." הוא סירב ותבע את המושב שלי. ההתנהגות הילדותית-שחצנית שלו שיעשעה אותי, אבל חזרתי ואמרתי לו, בשקט ובנימוס, שאינני זזה, ואם הוא באמת-באמת רוצה לשבת כאן, הוא יכול אפילו לשבת במושב הריק שלידי, אבל אני - לא זזה.

האיש בהה בי משך עשר שניות תמימות, ואז ירק לי בפרצוף. מבלי להניד עפעף, קמתי, קראתי לו 'בן-זונה' וירקתי לעברו בחזרה. דבר זה גרר שאגות מנשים שקראו לי משוגעת. תגובתו לתגובתי היתה דחיפה בפנים ואגרוף לחזה, שהעיף אותי לריצפה. קפצתי על רגלי והכיתי בו חזרה. בשלב זה, לא פחות מארבעה גברים קפצו על רגליהם, לא כדי לעזור לי, חלילה, אלא כדי לתקוף אותי באגרופים, בעיטות וסטירות. נלחמתי כל הזמן, אבל לא יכולתי לארבעה גברים בצפיפות שכזו. לבסוף הצלחתי להשחיל בעיטה לאחד מהם בין הרגליים, והוא חזר בצליעה למושבו עם הבעה של ייסורים (כן, הדבר מעלה בי חיוך בכל פעם שאני נזכרת בזה).

אלא שבינתיים, האיש ה"צדיק" התיישב במקומי והשליך את התיק שלי לאמצע המעבר. ניגשתי אליו ותבעתי את מקומי, ובתגובה הוא ירק עלי, וזכה לתגובה דומה בחזרה. כיסוי הראש שלי נפל לריצפה במהלך הקטטה, וכשהתכופפתי להרים אותו, ה"צדיק" בעט בי בפנים בעוצמה כזו, עד שסימני הנעל שלו ניכרו על לחיי. תוך זמן קצר הלחי התחילה להתנפח, ונזקקתי ללא-פחות מארבעה משכחי כאבים במהלך השבת כדי להוריד את הכאב והנפיחות. אבל באותו הרגע, לא הרגשתי כאב, רק זעם, שחולק שווה בשווה בין חילול השם והעיוות של מה שכמה מהחרדים האלה מכנים "קדושה". בעטתי בו בחזרה, תפסתי את המגבעת השחורה שלו, וזרקתי אותה במעבר. החזירו לו אותה, אבל חטפתי לו אותה וירקתי לתוכה. ניסו לחטוף לי אותה, אך צעקתי שהוא לא יקבל אותה בחזרה עד שלא יחזירו לי את השביס שלי. מישהו הביא לי אותו. אמרתי "תודה" וחבשתי אותו. חזרתי לתבוע את המושב שלי, אבל הוא בהה קדימה, וסירב לזוז. הגן עליו איש אחד, אשר עמד במעבר ואחז בשתי המוטות לחסום את דרכי.

עכשיו אתם ודאי שואלים את עצמכם מה עשה נהג האוטובוס בזמן הזה? ומה עם הנוסעים האחרים? תשובה: כלום! חוץ מארבעה גברים שהגנו עליו והיכו אותי - אף לא נוסע אחד עמד לצידי. להיפך - נשים צעקו עלי שהכל באשמתי כי "את לא יודעת את מקומך - אמריקאית מטומטמת!" האוטובוס המשיך לנסוע, והנהג לא טרח לעצור את האוטובוס או להפעיל את מערכת הכריזה ולנסות להשליט סדר.

אבל - כמעט מיד עם תחילת המהומה, שני חילוניים שלא היכרתי עלו על האוטובוס והתחילו להקליט בוידיאו את "האירועים".

חופש

כאשר אני מנסה להתאושש, הסתכלתי סביבי וראיתי גברים עם האף עמוק בתוך הסידור, כאילו שאשה אשר חוטפת מכות הינה מחזה יומיומי. התחלתי לצעוק עליהם: "האם זה אורח החיים החרדי? איך אתם יכולים לשבת ולקרוא בסידור בזמן שמכים יהודיה ויורקים לה בפנים? האם אתם חושבים שנענים לתפילותיכם כשאתם יושבים שם ולא עושים כלום? תפילותיכם מבוטלות - איך תוכלו לעמוד בפני ריבונו של עולם בכותל הבוקר ולצפות שהשם ישמע אתכם? מה קרה לכם?" ואז פניתי לנשים: "ואתן - אתן נותנות לאישה יהודיה לזכות לטיפול כזה ולא נוקפות אצבע לעזור לה? בשבוע שעבר שרפו לכן את פחי האשפה, בקרוב ישרפו את בתיכן, ואחרי זה אתכן. הגברים האלה יתייחסו אליכם יותר גרוע מהאופן שבו ערבים מתייחסים לנשותיהם ובנותיהם - אתן עושות שגיאה נוראית! ממה אתן פוחדות - שאם תפתחו את הפה לא ימצאו שידוך לבנותיכן? אתן מעוותות את הכל. אם אתן נותנות יד לזה, תקבלו את כל מה שמגיע לכן. אתן גרועות כמו הרשע הזה! ואז אמרתי לכולם - גברים ונשים - שיכולים לקחת את לימודי התורה שלהם ותפילותיהם ולהשליחם לפח, כי לא למדו מאומה - מאומה! והם מעוותים כל מה שקדוש. שימו לב - משך כל הזמן הזה הייתי לכודה בכלוב אנושי של ארבעה גברים. "קדושים" אלה נצמדו לכל חלק מגופי. לעגתי להם "אה, זה יותר צנוע מזה שאשב שם, או שזה מה שבאמת רציתם?" אחד מהם אף ענה לי ברצינות: "כן, זה יותר צניעות".

כשהתקרבנו לעיר העתיקה, ביקשתי בלחישה מאחד הצלמים להזעיק את המשטרה. כשהוא ניסה לרדת, חסמו את דרכו וצעקו לו שלא יזעיק את המשטרה. הוא נסוג, אך כשירדנו מהאוטובוס, ניסיתי להיצמד ל"קדוש", אשר ניסה להתחמק ממני. התחלתי לצרוח בכל כוחי למשטרה, פרצתי את המחסום ושוטר וחייל באו לעצור אותו. בשלב זה קבוצת נשים ניגשה לחייל ולשוטר והתחילו לספר להם שהכל באשמתי, שאני התחלתי בכך שסירבתי לעבור לחלק האחורי של האוטובוס (כן, אני מודעת לאופי הקפקאי של הסיפור). החייל והשוטר לא "קנו" את הסיפור, ועיכבו את האיש בזמן שחיכו לממונה עליהם.

בינתיים, אישה אמריקאית ניגשה אלי ושאלה אותי בשקט: "מדוע כל-כך חשוב לך לשבת שם? אנחנו הרוב, ואנחנו החלטנו להפריד את המושבים." עניתי בשקט: "למה כל-כך חשוב לך שאני לא אשב שם? ומי קבע שאתם הרוב? אם כך, למה שלא תעשו אחד מהשניים: (1) לבקש מאגד להפוך את הקו ל"מהדרין", או (2) תארגנו לכם הסעה פרטית. אבל עד שתעשו אחד מהשניים, זהו אוטובוס ציבורי, וכל אחד יכול לשבת איפה שהוא רוצה. עכשיו תרשי לי לשאול אותך, האם באמת יש יותר קדושה בחבורת גברים מכים, בועטים ויורקים באשה בגלל שהיא מסרבת לפנות את מושבה?" היא לא ענתה - רק משכה בכתפיה, הסתובבה, והלכה לדרכה.

חופש

בעודנו מחכים למפקד, כמה מחבריו של ה"קדוש" הקיפו אותו והבריחו אותו למנהרה המובילה למתחם הגברים הכותל. לשם לא רציתי ללכת, אז חיכיתי בכניסה, כי חשבתי שיצטרך לחזור בדרך ממנה בא. אחר-כך למדתי שאפשר להימלט דרך הרובע המוסלמי, כפי שכנראה עשה כשהשוטרים חזרו ולא הצליחו לאתר אותו. בינתיים, האנשים עם מצלמת הוידאו הראו את הסרט למשטרה. ואז איש אמיץ אחד...

אחד מהגברים שהיו באוטובוס ניגש אלי כשעמדתי ליד השוטרים ואמר שהוא רוצה לעזור לי. הוא זועזע ממה שקרה, והיה עד לכל הפרשה. הוא מסר את פרטיו לשוטרים והציע להיות עד. הוא אמר שלא הצליח לבוא לעזרתי כי חסמו את דרכו, והיה בטוח שיכו גם אותו. אולי בגלל זה נהג האוטובוס לא עצר, אינני יודעת. אבל הוא גם לא הזעיק את המשטרה כשהגענו לכותל. כן, הוא חבש כיפה - כיפה שחורה.

העד הציע לקרוא לרופא, כי הפנים שלי הפכו לאדומות והחלו להתנפח. סירבתי בנימוס ואיחלתי לו שבת שלום. השוטרים הציעו לי להגיש תלונה בתחנה בשער יפו, וכך עשיתי בתשע בבוקר אצל מפקד התחנה - יורם.

וביום ראשון, ה-26 לנובמבר, הייתי שוב על קו 2 במקום הקבוע שלי. באופן מסתורי נעדרו ה"צדיק" ומגיניו. ואף אחד לא ביקש ממני לעבור לחלק האחורי.

מרים שיר

חופש

נ.ב. הגשתי בדואר אלקטרוני לאגד תלונה רשמית. ביקשתי שקו 2 לא יוגדר כקו "מהדרין", כי אני חושבת שזכות זו אבדה לנוסעי הקו עקב מעשיהם וחוסר מעשיהם.

וכן - אתם יכולים להדפיס את המכתב הזה, לפרסם אותו באתרכם, להעבירו הלאה - עשו בו כרצונכם. להסתיר את מה שאנחנו מפחדים ממנו יהיה חילול השם ולא יעצור רוע כזה - רק פרסום יעזור. לאלימות נגד אחים יהודים צריך להיות מחיר מאד מאד גבוה, עד שלא תהיה "מקובלת".


ינואר 2007



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 27 March 2010 בשעה 15:00 | IP רשוּם צטט את טיל4

מאת אדם נ.ו.רמלי / אתר "חופש"

"קשים גרים לישראל כספחת" - זו אימרה ידועה, אך כל זה אמור כאשר אתה אדם חי ולא גל עצמות. כמה עמים עברו בחבל ארץ זה שלנו: מצרים, חתים, פלישתים, אשורים, ערבים ובתקופה מאוחרת יותר - ממלוכים, תורכים, אנגלים, אוסטרלים ומי לא. לעתים, לאור התנהגות החרדים שלנו, לא ברור אם באמת עברו כאן עמים אלה, שהותירו בין היתר גם את עצמותיהם באדמת הארץ, או שהיו אלה רק המצאות של ארכיאולוגים, ולמעשה כל עצם המתגלה ברחבי הארץ היא רק של יהודי.

לכל מי שרוצה להתגייר עושים כאן את המוות, ומוציאים את נשמתו עד שמתירים לו, אם בכלל, להצטרף לעם היהודי. אבל לחרדים על טהרתו של העם היהודי אין כאן כל בעיה "לגייר" כל עצם הנמצאת כאן במרחב, גם אם אין כל אסמכתא מדעית לכך, ומבלי להתייחס לחוות דעת של מומחים, ולעזאזל בזבוז הכסף האדיר הכרוך בכך.

ראו מה מתרחש כעת בעניין חדר-המיון הממוגן בבי"ח ברזילי, שבגלל הימצאותן של עצמות של-מי-יודע-של-מי, דוחה סגן-שר הבריאות ליצמן חוות-דעת כאלו, מסתמך על דעתם של כמה רבנים קיצוניים, מתעקש לבנות את חדר-המיון המוקטן במרחק של עשרות מטרים מבנין בית-החולים, ומתכנן לבנות בעתיד חדר-מיון גדול יותר, באתר אחר.

אם זה אינו טירוף - אז מה זה?

ומה יקרה אם יימצאו עצמות גם במקום האלטרנטיבי?

אל תדאגו. לכך נמצאו כבר פתרונות בסלילת רחוב קיבוץ גלויות בתל-אביב ובבניית בית מלון גדול בטבריה, ולעזאזל המיליונים שיכולים לפתור בעיות עוני רעב וחוסר דיור. בונים מחפורות ענק עם פתחי-אוויר ומעליהם בונים חדר מיון. פתחי האוויר מיועדים לרוחות הטומאה הנושבות מהעצמות היבשות, שיוכלו לצאת בשקט ובשלווה מהכלא שיצר להם חדר המיון, ויוכלו לשייט באווירו של עולם מבלי לטמא את אצילי-הנפש, הדואגים כל כך לרגשות העצמות המתות, במקום לבני אדם שעודם בחיים.


מרץ 2010



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 09 April 2010 בשעה 10:25 | IP רשוּם צטט את טיל4

אלהים נברא "יש מאין"

מאת ירון ידען

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א' / 2) - זה הפתיח של האדם המתבונן והחושב.

העולם הוא פרובלמטי ואין אנו - כיצורי אנוש -  מסוגלים להבינו ולתופסו, לא כדבר קדמון ולא כבריאה מתחדשת. האדם, שאחריתו לרימה ולתולעה, אינו יודע לשם מה הוא קיים, והרי הוא כשחקן בהצגת תיאטרון שעוד רגע קט המסך ירד אחריו.

ועל תמיהה מטרידה זו משיב קהלת שתי תשובות, האחת: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש ... כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה" (קהלת ט' / 10-9) כלומר - חיינו הבל המה, חפש משמעות לחייך בתוך מסגרת החיים המצומצמת, ואין יתרון לאדם החוקר והמדען מהכסיל , ודרגה זו של קבלת העולם הפרובלמטי כפי שהוא "עולם כמנהגו נוהג" ללא מטרה ותכלית היא ההדרגה הגבוהה של האדם הבוגר בנפשו.

התשובה השנייה נועדה לאנשים שנפשם אינה מסוגלת לקבל את עובדות החיים כמו שהם, ולאלה סיפק קהלת פתרון נוסף בסוף חיבורו: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת י"ב / 13). יש אנשים המסוגלים לקבל את האמת כפי שהיא, אף שכואבת היא מאוד, ויש הזקוקים פיתרון בדמות גן-עדן של שוטים, ובלבד שיגרום להם נחת ומרגוע.

האדם המאמין באלוהים כשומרו ומגינו, שומע לקול תפילתו וזעקתו, הרי הוא כתינוק הזקוק "לדובי" כדי להירדם במיטתו.

לסיכום: האלוהים נברא בנפשו של האדם במקום של אי-ודאות, חוסר אונים, צורך בתקווה ועידוד.


יוני 2003

אלוהים נברא "יש מאין"

הערה מאת עירון
למאמר בשם זה מאת ירון ידען
שהתפרסם באתר חופש

ברשימתו "אלוהים נברא 'יש מאין'" כותב ירון ידען:

... ועל תמיהה מטרידה זו משיב קהלת שתי תשובות. האחת: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש ... כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה" (קהלת ט 10-9). כלומר - חיינו הבל המה, חפש משמעות לחייך בתוך מסגרת החיים המצומצמת, ואין יתרון לאדם החוקר והמדען מהכסיל. ודרגה זו של קבלת העולם הפרובלמטי כפי שהוא - "עולם כמנהגו נוהג" ללא מטרה ותכלית - היא הדרגה הגבוהה של האדם הבוגר בנפשו.

התשובה השנייה נועדה לאנשים שנפשם אינה מסוגלת לקבל את עובדות החיים כמו שהן, ולאלה סיפק קהלת פתרון נוסף בסוף חיבורו: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב 13). יש אנשים המסוגלים לקבל את האמת כפי שהיא, אף שכואבת היא מאוד, ויש הזקוקים לפתרון בדמות גן-עדן של שוטים, ובלבד שיגרום להם נחת ומרגוע.

חופש

התשובה השנייה נועדה להקביל לתשובה הראשונה ולהשלימה, והבאתה ברשימה הייתה הכרחית לצורך הבלטת הניגוד בין שתי התפיסות והתובנות - על כך אין חולק כלל.

עם זה ראוי להבהיר כאן כי תשובה זו ("סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם") איננה נחשבת - בעיני מקצת חוקרי המקרא - לחלק בלתי-נפרד מספר קוהלת. תוספת זו לא לחינם הובאה בסוף הספר - בחתימתו - שכן היא מנוגדת לחלוטין לכל רוחו של קוהלת ולכל תפיסת-עולמו. זרותה בולטת ביותר, חריגה ומשונה.

ספר קוהלת, זאת יש לזכור, הוא ספר בעייתי מאוד מבחינת ההשקפה הדתית הממוסדת בדת היהודית. הרוח הניהיליסטית הנושבת מן הספר הזה סותרת לחלוטין את האמונה המסורתית בדבר תכלית לחיי האדם ומעשיו, בדבר שכר ועונש, בדבר השגחה אלוהית גומלת ועונשת, בדבר שכר בעולם הבא. מבחינה דתית מדובר בספר אנרכיסטי, שפשוט הורס את כל מבנה החשיבה שהדת טרחה (ועודנה טורחת) לעצבו לגבשו ולהציגו באופן דוגמטי מוחלט וחד-משמעי לפני המין האנושי.

חז"ל כידוע נלבטו קשות אם להכליל את קוהלת בין ספרי התנ"ך, ורק ייחוסו של קוהלת לשלמה בן-דויד [סברה שביסוסה רפה למדיי, שכן לא ידוע שלדויד היה בן ושמו קוהלת, ואף לא ידוע משום מקור שהוא ששלמה כונה גם בשם קוהלת; אגב, ספק זה חל גם על ספרו השני של שלמה - משלי (הספר השלישי המיוחס לו - שיר-השירים - אינו עניין לכאן); ספר משלי מיוחס לשלמה בפירוש - על-פי הפתיח שבו - אך גם כאן נראה שמדובר בילקוט דברי-חכמה בנוסח המזרח אך ברוח מונותאיסטית-עברית, שקובץ ממקורות רבים וממחברים אחדים ויוחס כמכלול לשלמה בן-דויד כדי לתת יתר-תוקף ומשנה-ערך לדבריו בעיני הקוראים] הצילו מגניזה מוחלטת, אולי לעולמים [הנימוק ה"רשמי" היה: "מפני שתחילתו דברי-תורה וסופו דברי-תורה" (שבת ל)].

מכל-מקום, הנחת החוקרים - והיא סבירה ביותר - היא, שתוספת זו הושחלה לסוף הספר כדי לקיים "מסיימין בטוב" - כלומר, שלא להניח לספר מספרי התנ"ך להיחתם שלא ברוח אמונית-מונותאיסטית. תוספת זו הוסיפו עורכי המקרא - שנמנו עם העילית הרבנית הקדומה, אולי חז"ל ואולי אף מי שקדמו לחז"ל [אנשי כנסת הגדולה] - כדי שלא "דברי-כפירה" יצטלצלו באוזני הקורא ובתודעתו עם סיימו את קריאת הספר, אלא שדברי-הנחיה אמוניים ילוו אותו כפרט ואת מין האדם ככלל.

גופו המקורי של ספר קוהלת מסתיים אפוא בפרק יב פסוק יב, ופסוקים יג-יד בו - "סוף דבר הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על-כל נעלם אם-טוב ואם-רע" - אינם אלא תוספת מאוחרת, מגמתית ואינדוקטרינרית, ברוח היהדות הפרושית של ימי בית-שני.

יושם-לב לעוד שני פרטים: (א) האות ס במילה סוף בפסוק יג ["סוף דבר"] היא אות רבתי, גדולה, היחידה מסוגה בספר, ואולי נכתבה כך לשם הדגשה והבלטה של דברי-החיתום; (ב) פסוק יג ["סוף דבר הכול נשמע" וגו'] חוזר ומודפס - במהדורות התנ"ך המקובלות - באותיות זעירות לאחר סיום הפרק ובחתימת הספר ממש. גם בזה ניכרת מגמה של חזרה, הבלטה והדגשה, ויש דברים בגו.


אפריל 2010

 



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 10 May 2010 בשעה 19:01 | IP רשוּם צטט את טיל4

 

רון חולדאי באמת חרד - מתי גולן, גלובס, 3/5/10

כבר הרבה זמן לא נשמעו אצלנו דברים חשובים כמו אלה שביטא אתמול (א') ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. "מדינת ישראל מממנת ומטפחת ציבורים שלמים של מתבדלים, ואם תרצו בורים, המתרבים בקצב מבהיל המסכן את חוסננו החברתי והכלכלי", אמר חולדאי בכנס החינוך של סמינר הקיבוצים. אפשר להוסיף גם את הסיכון הביטחוני, כי מה זה ביטחון אם לא הצירוף של החוסן החברתי והכלכלי.

מה גרם לחולדאי לחרוג מגבולות עירו תל אביב ולהיכנס לשדה המוקשים החרדי? אני רוצה להאמין שהוא פשוט חושב את מה שאמר, שהוא החליט שאינו מוכן יותר לעצום את עיניו ולסגור את פיו, שהוא באמת סבור שהחינוך החרדי מהווה סכנה לעתיד המדינה.

אני רוצה להאמין שאלה אכן פני הדברים. מדינה לא יכולה להתקדם, ואולי אפילו להתקיים, כשציבורים שלמים בתוכה מנהלים חיים של מאות שנים לאחור. אין דבר יותר הרסני למדינה מודרנית מאשר אזרחים מפגרים מבחינה חינוכית והשכלתית.

מי שמתחנך להאמין בקמעות של שרלטנים, לא יוכל להיות אזרח המסוגל להפרות את המדינה בה הוא חי. מי שאינו עובד אלא מתבטל בלימודים אינסופיים הוא פרזיט על גופה של המדינה. והעובדה שהחינוך החרדי מגדל את צעיריו לחיים של חוסר יצרנות ובורות השכלתית משמעותה הכנסת מקלות בגלגלי הקדמה.

ילדותיות ושקריות

התגובות של החרדים, ובראשם ש"ס, היו כמובן צפויות. "גזענות" ו"הסתה" הן תגובות אוטומטיות של החרדים על כל ביקורת נגדם, מה שכמובן מוכיח את אמיתותה של הביקורת. אין שום סיכוי לשמוע מהפוליטיקאים החרדים התייחסות רצינית ועניינית לגוף הטענות. הם ישר הולכים על גופו של מי שמבקר אותם."חולדאי מעדיף ילדי זרים על ילדי חרדים", הגיבו מטעם ש"ס, תגובה שהיא תערובת של ילדותיות, שקריות והיעדר מוחלט של רלבנטיות.

אבל הבעיה אינה בחרדים, הם נוהגים ומחנכים על פי אמונתם, של הליכה כזאת שהיא עיוורת וחירשת, אינה מסוגלת להאזין, שלא לומר לקבל, שום דעה שאינה במסגרת חרדיותם. הבעיה היא באלה שכן מסוגלים להבין - אבל מסרבים לעשות זאת.

הכוונה כמובן לחילונים ולאנשי הקידמה שהיותם הרוב במדינה לא באה לידי ביטוי בתחומים רבים, בהם החינוך. צריך להכיר בכך שאנחנו, הציבור החילוני, הפקרנו את ילדי החרדים לאנשים ומוסדות שאינם מאפשרים להם, לילדים, לגדול כאנשים יצרניים ומשכילים. ולא רק שהפקרנו, אלא אנחנו גם מממנים זאת.

חולדאי דיבר על האפשרות של מרידת הציבור החילוני נגד התופעה שהחינוך החרדי מסכן אותנו (ואותם). אם לא תהיה ברירה, גם זו אופציה. אבל יש ברירה. כל מה שצריך הוא לשים בצד מחלוקות מדיניות כדי לגבש חזית אחידה בנושא שחשיבותו אינה נופלת מכל עניין אחר הקשור לביטחונה ועתידה של המדינה.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 24 May 2010 בשעה 23:54 | IP רשוּם צטט את טיל4

אלוהים הוא טוב מאת עדו - אתר "חופש" 

1.    אלוהים הוא טוב
2.    אלוהים הוא כל יכול
3.    דברים רעים קורים

אני לא זוכר מי הפילוסוף שניסח את הפרדוקס הזה, הצגה יפה ופשוטה של הבעיה המרכזית באמונה באלוהים: אם 1 ו 2 נכונים, איך ייתכן ש 3 נכון? אם ישנה ישות כל יכולה שהיא גם טובה, איך היא מאפשרת לדברים רעים לקרות?

'אהה,' יאמר לך המאמין 'זה משום שדברים רעים לא באמת קורים, כל דבר שקורה הוא לטובה!'

וכאן נפתח דיון פילוסופי אינסופי. נניח שילד נהרג בתאונת דרכים, תמיד אפשר לטעון שהוא גלגול נשמתו של רוצח סדרתי שנענש בעולם הזה, או לחילופין שהיה גדל להיות רוצח כזה ואלוהים מנע זאת. על-כך עולה מיד הטענה הנגדית: אם כך למה אלוהים הכול-יכול לא מנע מראש את היוולדו של הרוצח, או שינה אותו לאדם טוב? למה, אם כך, יש בכלל רוצחים סדרתיים בעולם? הרי אלוהים יכול להרוג את כולם מראש? וכך מתלהטות הרוחות, הטונים עולים, עד שבשלב מסוים מסביר לך האיש הדתי (וכלל אין זה משנה אם הוא נוצרי, יהודי, מוסלמי או אולי גם בן דת אחרת) שאינך יכול להבין ואינך יכול לתפוס את ההיגיון של בורא העולם. הוא נשגב מבינתך, אדיר וגדול מכדי שתוכל להבין אותו, וטענה זו מחזירה אותנו לשלושת המשפטים בהם פתחנו את דברינו. שכן, אם נסתכל היטב נראה, שהסתירה האמיתית מתחילה כבר בין משפט 1 למשפט 2.

עם התקדמות המדע אנחנו רואים שהיקום שלנו מדהים הרבה יותר ממה שאפשר להבין בכלל. מצד אחד מיליארדים של גלאקסיות במרחב בלתי נתפס בגודלו, ומצד שני מורכבות שלא תאומן באטום בודד. ברור שאם קיימת ישות תבונית שיצרה את כל זה, הרי שיכולותיה הן מעל ומעבר למה שאנחנו יכולים לתפוש, לדמיין או להבין בכלל. ולכן , איזו זכות יש לנו לקבוע שישות זו היא 'טובה' דווקא ולא רעה? ובצורה יותר פילוסופית - האם אפשר בכלל לקבוע מהו 'טוב' מבחינתו של 'אלוהים' אדיר ונשגב כזה ? איך ה'טוב' של אלוהים יכול להיות דומה בכלל למה שאנחנו - חבורת פשפשים על גרגיר חול אחד בין מיליארדים - יכולים להבין מהו ה'טוב' שהבורא מתכוון אליו?

הנימוק ש- 'אלוהים הוא כל כך אדיר שאי אפשר להבין אותו בכלל' נשלף אוטומטית בכל פעם שהכופר שואל למה קורה כך ולא אחרת (ראה 'דברים רעים לא באמת קורים') , למה קורים אסונות? מדוע צדיקים סובלים? למה רשעים חוגגים? למה כך ולא אחרת? - מיד מגיעה התשובה הקבועה - 'זה מעבר להבנתך, אלוהים הוא כה גדול שאין לך דרך להבין את השיקולים שלו.'

אהה, כן? ואלוהים רוצה שאני אקיים מצוות? נניח לרגע את מצוות הדת בצד ונתרכז במצוות שכולם יכולים להבין ולהסכים עליהם: ברור שאלוהים רוצה שאעזור לחלשים, שאתרום כסף לצדקה שאנהג כבוד בזקנים וכן הלאה. כן? באמת? למה זה כל כך ברור בעצם?

הרי סיכמנו שאלוהים הוא גדול, אדיר, נשגב - המשיכו כאן בעצמכם עם הסופרלטיבים - אלוהים הוא מעבר להבנתי, אז מנין בדיוק אני יודע שהוא רוצה שאעזור לחלשים? שאתרום לצדקה? בואו נחתוך לעיקר הדברים ונתעכב על הנימוק הבסיסי של היהדות הדתית: מעמד הר סיני.
אם באמת אלוהים (האדיר, הנשגב, הגדול מכולם) ירד אלינו משמיים ונתן לנו תורה אז העסק די סגור. לא ניתן להתווכח עם ישות בקליבר כזה. נכון? וכאן מגיעה שורת המחץ של המחזיר התורן בתשובה - שישים ריבוא (600,000 איש) ראו את מתן תורה, איך אפשר להתווכח עם מה שעם שלם ראה במו עיניו?

אז זהו, שבהחלט אפשר. אם 600,000 מוסלמים יבואו ויטענו שמוחמד בעצמו נגלה אליהם בזמן שכולם היו בחאג' במכה ואמר להם, שהכופרים יכולים להינצל אם יתאסלמו מיד - אני בספק אם זה יגרום לאברך אחד לעזוב את התלמוד ולהחליף אותו בקוראן. יתרה מכך: אם מישהו יסריט את המאורע כולו ויפיץ אותו באינטרנט זה לא יחולל תנועה של התאסלמות המונית - לא בקרב יהודים ולא בקרב נוצרים, גם לא בקרב ההינדים. אבל למה ללכת רחוק? אפשר לפתוח את התנ"ך במלכים ב, פרק כ"ב ולקרוא:

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. ט וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר; וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה. י וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. יב וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. יג לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם, וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה: כִּי גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

לפנינו עדות לכך, שבשלב מסוים אפילו המלך בכבודו ובעצמו לא ממש ידע כל מה שכתוב בתורה. גם זכור לנו שעזרא ונחמיה עמדו לפני העם וקראו בפניו את התורה והעם זעק ובכה כשגילה בשובו מגלות בבל עד כמה השתכחה התורה הזאת ממנו. במילים אחרות - אין לנו מושג מה ידעו אנשים לפני תקופת בית שני, כך שכל "ההוכחה המוחצת" על עם שלם שראה אותו דבר נופלת, וזאת לפי מה שכתוב בתורה עצמה.

התעכבנו על מעמד הר סיני כי הוא הקישור של היהדות בין אלוהים גדול, נשגב ואדיר ובין אלוהים שאנחנו יכולים להבין מה רצונו מאיתנו (אלוהים 'טוב' ) ולקבוע עובדות לגביו - אלוהים שאנחנו כן יודעים עליו דבר או שניים, ולו רק לפי מה שלכאורה הוא דורש מאיתנו. הסיפור הזה הוא מה שמאפשר לאנשים דתיים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לומר מצד אחד שהם יודעים מה אלוהים רוצה ודורש ולהצהיר שהוא אלוהים 'טוב', ומצד שני לטעון שמי שמנסה לפקפק באלוהים הוא שוטה, כי אי-אפשר בכלל להבין אלוהים אדיר שכזה.

נסכם אם-כן: מצד אחד אלוהים הוא כה אדיר ונשגב שאי אפשר בכלל להתחיל להבין אותו, מצד שני יש אנשים שדווקא יודעים עליו דברים כאלו ואחרים, לפחות מה הוא דורש מבני האדם (מבני ישראל למען הדיוק). איך הם יודעים זאת? כי כתוב בספר ישן שעם שלם ראה אותו אל יורד על הר סיני, ואין בעצם שום הוכחה לכך שזה באמת קרה לבד מאותו ספר ישן. מצד שני - מי שיאמין בספר ישן אחר, שגם בו כתובים דברים על אותו בורא הוא מנוול או טיפש, כי ברור שיש ספר אחד שהוא נכון וכל שאר הספרים משקרים. וכך גם מי שיטען היום שפגש את אלוהים או שהייתה לו התגלות שהוא נביא, למרות שלא ברור למה בדיוק זה אמין פחות.

אפשר גם לבדוק את אמיתות שאר הדברים הכתובים בתורה ולהשתעשע כיצד מתפתלים המאמינים בהסבריהם בכל מיני סתירות וטעויות עובדתיות. אבל אני רוצה לסכם במה שאמר לי החבר הספקן והריאליסטי שלי שהתחרד ("חזר בתשובה" - ואני מקווה שאני מצטט אותו נכון):
'התורה היא מבחינתי כמו דגם של מולקולה בשיעור כימיה. ברור לכולם שלא כך נראית מולקולה - כדורים צבעוניים מחוברים במוטות פלסטיק זה לזה - זו המחשה. גם התורה היא סוג של המחשה כזאת. אני שומר על המצוות לא מכיוון שאני מאמין שלאלוהים אכפת אם אתפלל או לא, אלא כי זה הופך אותי לאדם אחר, מישהו שמכיר באפסותו מול הבריאה ומתחיל את היום צנוע ועניו יותר ובעל פרופורציות יותר נכונות על מרוץ העכברים שבו כולנו לכודים'

אני רוצה לסיים בזה כיוון שאינני חושב שאדם דתי הוא בהכרח אדם שמאמין בשטויות. לא הייתי רוצה שאתר 'חופש' ייתפס כאתר ששולל את זכותם של אנשים לחיות אחרת, או מכנה אותם בשמות גנאי אם הם בוחרים דווקא לחבוש כיפה. צריך לזכור שבמקור ההלכה הייתה מתקדמת ונאורה מאד לזמנה, ולחלק מהמצוות שנראות לנו כיום מטופשות הייתה בעבר הצדקה הגיונית. אבל זה נושא למאמר אחר.

עדו


אפריל 2010



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 27 May 2010 בשעה 20:20 | IP רשוּם צטט את טיל4

בתוכנית הרדיו שלה, דר' לורה שלזינגר, אמרה שכיהודייה אורתודוכסית, הומוסקסואליות היא תועבה על פי ספר ויקרא פרק יח' פסוק 18 ,שלא ניתנת למחילה בשום תנאי.


התגובה הבאה היא מכתב גלוי לדר' לורה שנכתב ע"י אזרח אמריקאי באינטרנט. גם משעשע וגם אינפומטיבי.

דר' לורה היקרה,

תודה רבה לך על עבודתך הרבה לחינוך אנשים על פי חוקי אלוהים. למדתי רבות מהתוכנית שלך, ואני מנסה לחלוק את הידע עם אנשים רבים ככל שניתן.

למשל, כאשר מישהו מנסה להגן על אורח חיים הומסקסואלי,


 אני פשוט מזכיר להם ש
בויקרא יח':22

מוצהר בברור שזו תועבה
. נקודה.

יחד עם זאת, אני זקוק לעוד עצות ממך באשר לאלמנטים נוספים של חוקי אלוהים ואיך לקיימם.


1. ב
ויקרא כה':44 כתוב שאני יכול לקחת עבדים, גברים ונשים, ובתנאי שאקנה אותם מהגויים סביבי.

 חבר שלי טוען שהכוונה למקסיקנים אבל לא לקנדים. את יכולה

להבהיר? למה אני לא יכול לקנות קנדי?

2. אני רוצה למכור את בתי לעבדות, ככתוב בשמות כא':7. מה לדעתך יהיה מחיר הוגן בימים אלה?


3. ידוע לי שצריך לשמור נגיעה כשאשה טמאה מהמחזור (ויקרא טו' 19-24). הבעיה היא שאין לי דרך לדעת, ניסיתי לשאול אבל רוב הנשים נעלבות מהשאלה.


4.
כאשר אני מעלה קורבן על המזבח, אני יודע שזה מעלה ריח ניחוח לה', (ויקרא א':9)

 הבעיה היא השכנים, הם טוענים שהריח לא נעים להם. האם עלי להכותם?  

5. יש לי שכן המתעקש לעבוד בשבת.
בשמות לה:2 כתוב בבירור "...כל העושה בו מלאכה יומת".

האם יש לי חובה מוסרית להרוג אותו בעצמי או שעלי לבקש מהמשטרה להרוג

אותו?

6.
חבר שלי מרגיש שעל אף שאכילת פירות ים אסורה (ויקרא יא':10) היא פחות אסורה מהומוסקסואליות.

 אני לא מסכים. האם את יכולה לישב את  המחלוקת? האם יש דרגות של

איסורים או תועבות?

 7. בויקרא כא' פסוק כ' כתוב שאני לא יכול לגשת למזבח אם ראייתי לקויה. אני מרכיב משקפי קריאה.
 האם ראייתי צריכה להיות 6:6 או שיש גמישות  בנושא?

8.
רוב חברי מסתפרים ומתגלחים, כולל הפיאות, למרות שזה בפירוש אסור (ויקרא יט':27)
 איך עליהם למות?

9. אני מבין מויקרא יא' פסוק 6-8 שנגיעה בעור חזיר מת גורמת לטומאה, אבל האם אני יכול לשחק פוטבול אם אני לובש כפפות?

10. לדוד שלי יש חווה.
הוא מפר את ויקרא יט' פסוק 19 וזורע באדמתו כלאים, ובגדי אשתו שעטנז.

 הוא גם מקלל ומחלל את שם ה'. האם באמת יש צורך לארגן את כל

תושבי העיר כדי לרגום אותו באבנים? (ויקרא כד':10-16) האם לא ניתן פשוט לשרוף אותו למוות באירוע משפחתי פרטי כפי שאנחנו נוהגים עם השוכב עם החותנת.

שלו? (ויקרא כ':14)


 ידוע לי שלמדת דברים אלה לעומקם ושיש לך מומחיות בנושאים אלה ולכן אני בטוח שתוכלי לעזור לי.

שוב תודה שהזכרת לכולנו שדבר השם הוא נצחי וללא שינוי.
 מעריצך האוהד,

ג'יימס מ. קאופמן

פרופסור במחלקה לחינוך

אוניברסיטת וירג'יניה



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 25 June 2010 בשעה 10:38 | IP רשוּם צטט את טיל4

הספירה לאחור החלה - יעקב סתר

אתר "חופש"

בעת כתיבתם של דברים אלה איני יודע כיצד יסתיים "המאבק למען הפרדה עדתית בעמנואל", אך אני יכול להעז ולומר שבאירועי השבוע הזה, ובכלל-זה פסיקת בג"ץ על אי חוקיות התשלומים לאברכים, הגיעה מדינת ישראל לצומת גורלי שאין ממנו חזרה.

יהיה אשר יהיה סופה של הפרשה המסעירה אותנו עתה - לא נוכל לחמוק עוד מההכרה שהגענו לרגע האמת. אחריו, או שנעלה על המסלול לבניית מדינה שפויה, או שניכנע לטירוף החרדי ונחרוץ את גורל ישראל להיות אפיזודה חולפת. הסכנה החמורה ביותר לקיומה של מדינת ישראל חופשית ודמוקרטית טמונה בערעור על עליונות חוקי המדינה ובאי ההכרה בסמכותה ועצמאותה של מערכת המשפט בכל תחומי החיים של אזרחי המדינה.

מול הפגנת הכוח והנחישות של צבא המאמינים העיוור - כבר ברור עכשיו לכול: אם אנחנו, הציבור הדמוקרטי-הפלורליסטי, לא נציב מולו כוח נגדי - אבדנו. זוהי שעת מבחן לא רק לציבור שוחר החופש והמוסר האנושי, אלא לכל מערכות השלטון בישראל - הכנסת, הממשלה, האוניברסיטאות, הכלכלה וכל המגזרים האחרים.

לא אשאל כאן כיצד הגענו למצב זה, שבו מאות אלפי אזרחים ישראלים - ההולכים ומתרבים לנגד עינינו - רואים בערכי היסוד של מדינת ישראל סתירה גמורה לערכיהם, ובציונות אויב מר שצריך למגרו מהר ככל האפשר. הכתובת כבר רשומה על הקיר והיא הולכת וגדלה מיום ליום.

השאלה שאני שואל היא: מה עושים? מה אני, הקטן, חושב שצריך לעשות נוכח המצב חסר התקדים בחומרתו. להלן רק כמה מהצעדים שיש לנקוט, לאו דווקא על-פי סדר חשיבותם - זמן קצר לפני שיהיה מאוחר מדי.

  • ראשית - לא לפחד כלל. הציבור החילוני אמנם אינו נוטה להתאסף בהמוניו ולהפגין את כוחו, אבל הוא קיים - כל אחד בביתו - והוא יודע שהוא לא לבד גם אם הוא אינו מוסע באוטובוסים לכיכרות

  • ביטול הסטטוס-קוו החילוני-דתי - היום כבר ברור שהסטטוס-קוו משחק לידיהם של היהודים אויבי המדינה. המצב שבו מיעוט חרדי-קיצוני יכול להכתיב לרוב יהודי-חופשי חוקי כפייה דתיים, הקצבות ענק למוסדות חינוך המחנכים להתנתקות מהמדינה ולשנאתה ומקדמים דוגמה דתית קיצונית וחשוכה - מצב זה חייב להיפסק.

  • ביטול כל ההטבות הניתנות למגזר החרדי-הדתי ובכלל זה, מלגות והקצבות לאברכים, הנחות בארנונה ובשירותי בריאות, במשכנתאות ובתחבורה הציבורית, במסים ובכל הטבה מגזרית שיסודה בחקיקת-לחץ דתית.

  • ביטול הפטור מטעם תורתו-אומנותו - חובת גיוס כללית ושוויונית לכול - לפחות במסגרות של שירות לאומי לתקופות זמן זהות כבצבא.

  • ביטול קצבאות הילדים או לפחות צמצומן.

  • הצהרת אמונים למדינת ישראל ציונית-דמוקרטית - לכל חבר הנבחר לכנסת.

  • ביטול המגזרים בחינוך - איסור הפרדה עדתית ודתית במערכות החינוך, ובכלל-זה ביטול גמור של מיון וקביעת מכסות על פי מוצא ("נומרוס קלאוזוס") או מכל טעם שהוא.

  • איסור הטפה להמרת דת ולפולחן דתי לכל דת שהיא בקרב קטינים.

  • חקיקת חוקה לישראל.

  • להציף את נבחרינו בכנסת ומחוצה לה בתביעה נחושה לאחד כוחות להצלת מדינת ישראל. אני מנדב את מאמרי זה לכל הרוצה להפיצו.

האם הדבר אפשרי במדינת ישראל של היום? מבט קצר על הרכב המפלגות בכנסת אומר שהדבר עדיין אפשרי: יש רוב חילוני בכנסת! יש רוב ציוני בכנסת! - מה שמונע מן המפלגות הציוניות להתאחד - ולו רק לקדנציה אחת - הוא סדר היום המדיני-הפוליטי שלהן, והעיוורון מרצון לא לראות את תהליכי העומק הבולטים עתה לעין כל. והרי זה אבסורד: כל המפלגות הציוניות מאוחדות בדבר אחד: מדינת ישראל הציונית היא המפלט האחרון של העם היהודי. הציונות היא תנועת השחרור של הלאום היהודי. - זהו הבסיס שעליו יכולה וחייבת לקום הקואליציה השלטונית הבאה. המפלגות הציוניות חייבות להניח בצד את המחלוקות האחרות ולהתאחד להצלת מדינת היהודים.

זהו צו ההיסטוריה. זוהי ההזדמנות האחרונה.

חופש

אנו עדים עתה להתפשטותה בתוכנו של דוֹגמה דתית קיצונית שלממדיה אין אח ורע בהיסטוריה היהודית, ובוודאי לא זו הציונית. דוגמה זאת מסוגלת להכריע את מדינת ישראל מבפנים בתוך שנים אחדות. היא מצוידת בכלים רבי עוצמה של שטיפת מוח ורטוריקה סוגסטיבית שיכולה להכתיב כל דרישה ותביעה העולה על דעת שליטיה. מצוידים ב"דעת תורה" ובפולחן אישיות חסר תקדים, רבני היהדות החרדית והדתית מסוגלים להכריז על הכחשת המציאות עצמה וביטולה המוחלט, ויזכו לציות מיידי של צבאות חסידיהם. תחת הסיסמה "ועשית את כול אשר יורוך" הגיעו מנהיגי הקהילות החרדיות והדתיות לעמדות כוח חסרות תקדים. אפילו הרודנים הגדולים בהיסטוריה לא שיערו שביכולתם להכריז על יום שהוא לילה ועל ימין שהוא שמאל - ולזכות בציות והסכמה של נתיניהם כמו הייתה מילתם שקולה כנגד חוקי הטבע ואף גוברת עליהם.

זוהי היום המציאות במדינת ישראל. אי אפשר להכחיש עוד את קיומה.

הגיעה העת לקרב אחרון. ללא פשרות. נדע כולנו שהפעם זה או אנחנו או הם. הספירה לאחור החלה.


יוני 2010



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 12 July 2010 בשעה 18:47 | IP רשוּם צטט את טיל4

הרב עובדיה: צריך לנפץ מצבות עם כיתוב לועזי

יותר מ־90% מהחילונים מטביעים תאריך לועזי על המצבה • ומה חושב על זה מנהיג ש"ס? "להסיר ולהשליך את המצבה, או לפחות להטיח עליה טיט או גבס"

יהודה שלזינגר, "ישראל היום"

פסק הלכה חריף במיוחד של הרב עובדיה יוסף, הידוע בלשונו המפולפלת, והפעם בנושא כיתוב על מצבות. הרב עובדיה קובע כי מצבות שעליהן תאריך פטירה לועזי יש "להסיר ולהשליך או לפחות להטיח על המצבה טיט או גבס".

מדובר באחת הסוגיות הרגישות בקרב העוסקים בקבורה. לאורך עשרות שנים התקיימו דיונים הלכתיים סביב השאלה אם מותר לכתוב על המצבה שלא בעברית, להטביע תמונה של הנפטר ולהטביע תאריך פטירה לועזי. המתנגדים טוענים כי מדובר בספירה נוצרית המציינת את יום הולדתו של ישו, דבר הנוגד לחלוטין את היהדות.

מנהיגה הרוחני של ש"ס, שנחשב לגדול פוסקי ההלכה בדור הנוכחי, כבר קבע בעבר כי יש לכתוב על המצבה רק בשפה בעברית ורק תאריך עברי. כעת הוא מחריף את הטון. במוסף התורני בביטאונה של ש"ס "יום ליום" מובאים דבריו של הרב בהרחבה: "המנהג בכל תפוצות ישראל שעל המצבה חוקקים אך ורק בלשון הקודש, לשון שנברא בו העולם וניתנה בו התורה, והחוקק על מצבת הנפטר בשאר הלשונות הרי הוא גורם גנאי למת ומעיד שכל ענייניו הם במה ששייך ל'עלמא דשקרא' (עולם השקר, י"ש)".

בהתייחסו לכתיבת תאריך לועזי על המצבה, אמר הרב: "זוהי עבירה כפולה ומכופלת שלדעתי יש בזה איסור מהתורה", ולכן הוא קורא לשבור אותה: "אם אפשר להסיר ולהשליך את המצבה ההיא הנה מה טוב, ואם אי אפשר, לפחות יש להטיח על המצבה טיט או גבס הדבוק מאוד על הכתב כדי שלא יישאר זכר מכתיבת לשון לועזית".

על פי חברה קדישא, יותר מ־90 אחוזים מהנפטרים החילונים מטביעים כיום תאריך לועזי על מצבתם. רבה של חברה קדישא, הרב יעקב רוז'ה, טוען כי בחברה לא מתעקשים על רישום שמות או תאריכים עבריים בלבד: "המדיניות של חברה קדישא בתל אביב היא לא להחמיר מעבר למה שההלכה מחמירה. יש חשש שאם תהיה החמרה, משפחות חילוניות יעדיפו קבורה חילונית, ואנחנו רוצים למנוע את זה".



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 06 August 2010 בשעה 00:30 | IP רשוּם צטט את טיל4

הפטור הבזוי והבלתי חוקי בעליל

מאת כתב 'חופש' לענייני עוול ואפליה במדינת ישראל

בהליך הקמת המדינה ביקש דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, למנוע עימות עם מגזרים חרדיים במדינה, וכחלק ממה שקרוי "סטטוס קוו" (מצב קבוע מוסכם) הגיע בשנת 1948 להסדר עם מנהיג אגודת ישראל של אז, הרב יצחק מאיר לוין, לפטור 400 תלמידי ישיבה משירות בצבא. היה זה המשך לשיחות שניהל בן-גוריון עם החזון-איש, שביקש ממנו לשחרר אברכי-ישיבות משירות בצבא על מנת לשקם את הישיבות החרדיות שנהרסו בשואת אירופה. היחס בין 400 האברכים לכלל הציבור בארץ (אז 600,000 איש) היה 0.06%.

לאחר 1977, כשהליכוד בראשותו של מנחם בגין עלה לשלטון, ואגודת ישראל הצטרפה לקואליציה, שונתה אותה מכסה זעירה, ובשנת 2005 הגיע מספר האברכים פטורי-הגיוס ל-41,450, והיחס בין מספרם לכלל האוכלוסייה שמנתה כ-7 מיליון, היא 0.6%, כלומר - עליה פי 10 במספר המשוחררים רשמית מגיוס לצבא.

לאחר שבג"ץ הורה למדינה לחוקק חוק בדבר גיוס אברכי-ישיבות מונתה בשנת 1999 ועדה בראשות שופט בדימוס - צבי טל, לקבוע סידור חוקי בנושא. אלא שאותה ועדה (ועדת טל) לא שינתה הרבה מן הקיים, פרט לקביעה, שהשנה הקובעת היא גיל 22. עד לאותו גיל יוכל בחור חרדי ללמוד בישיבה, ובגיל 22 יהיה עליו להחליט - האם להמשיך ללמוד (וכמובן לא לשרת בצבא) או לצאת לחיי עבודה. במקרה זה עליו לבחור בין שירות צבאי מקוצר (ארבע חודשי שירות+מילואים) או שירות אזרחי למשך שנה, ללא שכר.

הסדר זה לא היה מקובל על החרדים, ההתגייסות לצבא הייתה זעומה (עשרות בודדות בלבד בשנת 2005), מספר מקבלי דחיית-שירות גדל, והמדינה הודיעה לבג"ץ כי חוק טל למעשה נכשל.

לפני שבועיים וחצי קבלה הממשלה (ליכוד, עבודה, ישראל ביתנו, חרדים ודתיים) - בהליך סודי - החלטה, לפיה אברך שילמד בישיבה עד גיל 22 יוכל להסתפק בשנת שירות אזרחי אחת (כמו למשל מ.ד.א., או בית-חולים) ולאחר מכן לצאת לשוק העבודה. החלטה זו שוללת מצה"ל את הזכות שהייתה לו מכוח ועדת טל, לגייס בני ישיבות מגיל 22 לשירות צבאי, גם אם הוא מקוצר.

מהי המשמעות הלאומית-חברתית של החלטה זו?

המשמעות היא אחת: אפליה בזויה, בלתי צודקת ובלתי הוגנת בין פלג אחד של הציבור הישראלי לפלג אחר. גם הרעיון התמים של דוד בן-גוריון לעזור לציבור החרדי לשמר את הישיבות שנהרסו איבד את משמעותו. כלל הציבור הישראלי של גילאי 18 נחלק אפוא לשניים: חלק מתגייס לצבא, בנים ל-3 שנים ובנות לשנתיים, חלקם נותנים לצבא ולמדינה את זמנם, כוחם ולא מעט גם את חייהם, ורובם ממשיכים בשירות מילואים שנים רבות לאחר מכן. רק בתום השירות בצבא הם משתחררים לעבודה, או ללימודים. לימודים אלו הם בתשלום, מכיסם של הלומדים.

חלק אחר, צעירים בני 18, באותה רמת בריאות וכושר, הולכים לישיבות ללמוד גמרא. לימודים אלו הם על חשבון המדינה, קרי - משלמי המסים, קרי - גם הוריהם של הבנים והבנות שהתגייסו לצבא, ורק לאחר מכן ילמדו - על חשבונם. ובהגיעם לגיל 22 - חלקם ימשיכו להיות טפילים בישיבות חרדיות על חשבון המדינה, ומי שלא ירצה להמשיך ללמוד - יוכל לצאת לעבודה, לאחר שנת שירות. על שנת השירות הזאת למדנו לאחרונה ממספר ארגונים חרדיים, כאשר צעירים חייבי-שנת-שירות "מילאו את חובתם" בשירות באותם ארגונים חרדיים...

המשמעות של ההסדר החדש שקבלה ממשלת ישראל מחמיר עוול שנגרם לאזרחי המדינה באפלייה בין אדם לאדם, בין דם לדם, כאשר גם המעט שנתנה החברה החרדית לצבא בוטל.

מדינה נורמאלית, שבה חברה נורמאלית של בני אדם החיים בהרגשה של צדק ושוויון חברתי, אינה יכולה לקבל מצב, בו ציבור מסויים נושא במלוא העול למען הכלל, בעוד ציבור אחר נהנה במלוא יכולתו מזכות בלתי הוגנת ובלתי צודקת לא לשאת כלל באותו עול.

חברי עמותת 'חופש' אינם מסוגלים להבין כיצד זה מאות אלפי סטודנטים, שנתנו לפחות 2 ו-3 שנים מחיים (בנות ובנים בהתאם), וממשיכים לשאת בעול שירות מילואים, ומשלמים מכיסם או מכיס הוריהם את שכר הלימוד. משלימים עם עוול נורא ואיום שממשלות ישראל לדורותיהן גרמו וממשיכות לגרום להם בכך, שציבור אחר, גדול ועצום, פטור מאותו שירות ממושך, קשה ומסוכן, ומקבל את הלימודים כמתנה מהמדינה, או למעשה - מהם.

חברי עמותת 'חופש' אינם מסוגלים להבין כיצד זה ציבורים גדולים במדינה, על מנהיגיהם בכנסת ובממשלה, מוכנים עד כדי כך להיכנע לסחטנות דתית, ולפגוע כל כך קשה בדורות הצעירים, בצדק ובשוויון הלאומי-החברתי.

יש רק דרך אחת לפתור את הבעיה: להתנגד לה. חולשתו הגדולה של הציבור החילוני הוא העדר מסגרת והעדר מנהיגות. לציבור החילוני, המורכב מזרמים, מפלגות ודעות שונות, אין מנהיג אחד שיקום ויקרא להם לעשות מעשה. אולם, לנוכח העוול הקשה והאפליה המתמשכת וגוברת - חובה על כל פלגי הציבור החילוני - כל הארגונים הרעיוניים והחברתיים, חברי כל המפלגות האזרחיות, כל ארגוני הסטודנטים, כל תנועות הנוער - להתאחד למבצע חשוב מאין כמוהו: ביטול מוחלט של האפליה בשירות למען המדינה, וזאת כשלב ראשון בהפרדה בין המדינה לדת. לא כולם חייבים לשרת בצבא. אבל כולם חייבים לשרת את המדינה. על המדינה להקים מינהלת שירות לאומי, שהצבא הוא ענף אחד, ולצדו ענפים נוספים רבים: מד"א, מכבי-אש, סיירת ירוקה , הגנת החופים, הגנת הטבע, שמירת היערות, סעד לנזקקים ומיעוטי היכולת, ועוד. משך השירות בצבא ובכל ענת שירות יהיה זהה, לבנים כמו לבנות, איש לא יישמט, איש לא ישתמט: חילונים, דתיים, חרדים, יהודים ושאינם יהודים.

רק כך תוכל מדינת ישראל להמשיך לשרוד. שאם לא כן, ההסדר הקיים יביא חורבן על החברה והמדינה כולה.

אנו קוראים לציבור לפנות לחברי הכנסת ישירות ולהביע את מורת רוחם מהמחטף הזה.


אוגוסט 2010



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 28 August 2010 בשעה 14:30 | IP רשוּם צטט את טיל4

אל-על מעולם לא התנצלה בפני

מאת: כתב חופש לענייני התנצלויות

את עינינו תפסה היום הידיעה הבאה שהופיעה ב-"וואלה!":

אז רציתי לומר שאל-על מעולם לא התנצלה בפני. אף פעם - בחיי אדוני בספר התורה. גם כאשר הגישו לי נגד רצוני קרטונים למאכל בטיסת הפסח. גם כאשר נתנו לי קפה בלי חלב אחרי האוכל. גם לאחר שלא הסכימו שאטוס איתם ביום החופשה השבועי שלי. הם אף פעם לא התנצלו.

ואני בכלל לא אמרתי שמותר להרוג אף אחד, ולא אמרתי שאסור ללכת לבתי משפט חילוניים של מדינת ישראל. גם לא כיניתי חברי ממשלה "עמלק" ולא קראתי להרחיק עולים חדשים משולחן הפסח. לא כיניתי את קברניטי אל-על הכופרים בשמות גנאי הילכתיים, ולא אמרתי כלום כלום שיכול היה לגרום לאל-על להתנצל בפני.

ואולי בכל זאת? אל-על, תתנצלו בפני? אני עדיין מחכה...



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 17 September 2010 בשעה 18:46 | IP רשוּם צטט את טיל4

נמשכת הספירה לאחור - בן דרור ימיני

רבע מהתלמידים בכיתות א', בחינוך העברי, הם חרדים * 28% מכלל תלמידי כיתות א' הם ערבים * שוללי הציונות מנסים להכתיב את התכנים * הרוב הממלכתי נרמס ומופקר בגלל אינטרסים קואליציוניים לטווח קצר * כך מתבצעת מכירת חיסול באמצעות מערכת החינוך


עדיין אפשר להציל את המדינה. ייתכן שלא מאוחר. ייתכן. אבל מנהיגי ישראל של היום - מימין, מרכז ושמאל - יואשמו על ידי ההיסטוריה בהבאת חורבן על ישראל. לא בגלל הסכם שלום שהיה או לא היה. גם לא בגלל המצב הכלכלי. הרי מצבנו, למרות ולמרות, אינו שונה ממצבן של רוב מדינות המערב. בינתיים. רק בינתיים. זה עלול להיות חורבן באמצעות חינוך.

לנגד עינינו מתרחשים תהליכים שיביאו קץ למדינת ישראל ולחברה הישראלית כפי שהכרנו אותה. תהליכים אינם זוכים לכותרות. פה ושם יש איזה נודניק ש"מעלה את הבעיה". פה ושם מתקיים אפילו דיון ציבורי, שמפנה את מקומו לדיון הבא. פה ושם, ממש בשוליים, מתפרסמים נתונים חלקיים, שלא זוכים לכותרות ראשיות. רק דבר אחד לא קורה: אין הפסקה של התהליך. להפך. הוא מתגבר. זה קורה בשני תחומים, שמחזקים זה את זה. הציר הדמוגרפי והציר הערכי. בציר הראשון, הרוב הציוני הולך ומצטמצם מספרית. בציר השני, הרעיון הציוני מצוי בנסיגה ערכית. אם התהליך הדו-ראשי הזה לא ייעצר, הוא יביא לקצו של החזון הציוני כפי שהכרנו.

עיון בכותרות מלפני שמונה או עשר שנים מגלה שכבר אז היה ברור שמשהו קורה כאן. יותר ויותר מתלמידי מערכת החינוך אינם חלק מהחינוך הממלכתי. במדינת ישראל הולך ונוצר רוב לא ציוני ואנטי-ציוני במוסדות החינוך. בעיר אשדוד התחילו שלשום ללמוד 4,381 תלמידים. 2,155 מתוכם בחינוך הממלכתי. 2,226 בחינוך החרדי. אשדוד איננה עיר חרדית. אבל הנה, בכיתות א', בעיר רגילה, החרדים הם כבר רוב בכיתות א'.
 

נתונים מעוררי החרדה

בשנת 1992 היו 83.1 אלף תלמידים בכיתות א' בבתי הספר במגזר דוברי העברית, ו-20.1 אלף במגזר הערבי. בשנה שעברה (אין עדיין נתונים מעודכנים לשנה"ל הנוכחית), התחילו 77,949 תלמידים את כיתות א' במגזר העברי ממלכתי, 26,169 במגזר החרדי (104,118 סה"כ במגזר העברי), ו- 40,243 במגזר הערבי. כלומר, עלייה של למעלה ממאה אחוז במגזר הערבי, בתקופה של פחות משני עשורים, ועלייה של  25% בלבד במגזר העברי (ממלכתי וחרדי). אלא שהנתונים המעניינים יותר מתייחסים לעובדה שבחינוך הממלכתי העברי, בכיתות א', לומדים 77,949 תלמידים (שרוב בוגריו מתגייסים לצה"ל), לעומת 66,142 במסלול הלא-ציוני, (שרוב בוגריו אינם מתגייסים לצה"ל). מספרית, יש עדיין יתרון למסלול הציוני. אלא שהכרסום מתחולל גם במסלול הממלכתי. בהתחשב בעובדה שיותר ויותר תלמידים במגזר שאמור להיות ציוני אינם מתגייסים, הרי שאפשר להעריך שמקרב אלה שהתחילו כיתות א', למעלה מחמישים אחוז לא יתגייסו - רוב הערבים, רוב החרדים וכעשרה אחוז משאר חייבי הגיוס. בעוד עשר שנים זו עדיין תהיה מדינת ישראל. אבל מדינה שבה רוב בני מחזור הגיוס אינם מתגייסים - היא מדינה אחרת. זו לא המדינה שהכרנו.   

הבעיה איננה בהיותם ערבים או חרדים. הבעיה היא בכך שהללו מציגים מודלים של חינוך שונה, נפרד, לעיתים בדלני, ובחלקו הגדול - חינוך שקובע מראש את מסלול חייו של הבוגר. במקרה של החרדים, זה אומר התנתקות ממעגלי היצירה והעבודה. לא של כולם. יש גם חרדים שמצטרפים למעגלי העבודה. ומעטים יותר שמתגייסים. אך הולך ונוצר כאן רוב חדש ושונה. צריך לחשוב על כך שוב. במדינת ישראל, מדינה יהודית, או מדינת היהודים, נוצר רוב בכיתות הנמוכות, של תלמידים במסלולי לימוד בדלניים, שמנותקים או מתנגדים לאתוס הלאומי המשותף, ורבים מהם גדלים ללא כישורי השתלבות בשוק העבודה וההשכלה. 

זה לא קורה באשמתם. זה קורה באשמת הפוליטיקאים הקטנים שעומדים בראשות כל המפלגות הציוניות, והם אינם ראויים לתואר מנהיגים. משום שהם מכירים את הבעיה. אבל הם נכנעים. הם יודעים שמדובר בתהליך שכולו חורבן. אבל הם הרימו ידיים והצביעו בעד חוק נהרי, שחיזק את הזרם הבדלני, ומשך אליו יותר ויותר לתמידים. הם ויתרו על לימודי ליבה, תמורת נזיד עדשים רגעי של הסכם קואליציוני. 

השתמטות בקו עלייה

מה שקורה בגני ילדים ובכיתות א' יהפוך למציאות של ישראל. בעוד 12 שנים, אם התהליך לא ייעצר, חמישים אחוז מבני מחזור הגיוס יהיו פטורי גיוס - מחמת "תורתם אומנותם" או מחמת לאומיותם. מיעוט קטן בשני המגזרים הללו מתגייס - לשירות לאומי ולצבא. אלא שהמיעוט הזה אינו משנה את הכיוון. בשנת 2020, או בסמוך לה, יהיה רוב לא ציוני בקרב צעירי ישראל.

הפטור משירות, צבאי ולאומי, ממחיש את הבעיה. זה התחיל עם 400 צעירים בראשית שנות המדינה. לבן-גוריון הייתה כוונה טובה, לאפשר למאות בודדות של צעירים להמשיך את המסורת הישנה. אלא שהפטור הזה הלך והתרחב לממדי ענק. בשנת 1972 זכו 2% מבני מחזור הגיוס לפטור מטעמי "תורתם אמונתם". בשנה שעברה זכו לפטור הזה קרוב ל-12%. בהתייחס לאחוז התלמידים בכיתות א', בעוד 12 שנים, בין 30 ל-40 אחוז יהיו זכאים לפטור. זה מצב בלתי סביר בעליל. מדינת ישראל שהכרנו תפסיק להתקיים. היא פשוט תקרוס. משום שבמקביל, אפשר להניח שרבים וטובים לא יהיו מוכנים להיות נושאי הנטל. ההצבעה הפוליטית שלהם נרמסת על ידי פוליטיקאים שנכנעים לתכתיבי המיעוט החרדי. כך שההצבעה תהיה ברגליים. הם לא יהיו כאן. הם יעזבו את הארץ.

הדברים שהובאו עד כאן כבר פורסמו בדיוק לפני שנה. כמעט באותן מילים. רק הנתונים עודכנו. הם ייכתבו גם בעוד שנה. המצב רק יחמיר. אם אי אפשר לעשות משהו אחר, אפשר לפחות להתריע. לא להרפות. להציג את המציאות העגומה. מציאות של מכירת חיסול.

השיח הביקורתי והאנטי-ציוני

לפעמים נדמה שמשרד החינוך עושה מאמצים, בעידוד עיתון "הארץ", עמותות אזרחיות ו"ועדות פדגוגיות" למיניהן, לטפח תכנים שמערערים על עצם זכותנו להיות כאן. בשבועות האחרונים מנהל עיתון "הארץ" מאבק חריף נגד כל ניסיון לעיין מחדש  בספר "להיות אזרחים בישראל", שנכתב בהשפעות פוסט ואנטי-ציוניות בולטות. כך, למשל, את הפרק על "השסע הלאומי" באותו ספר כתב ד"ר אסעד גאנם, אחד ממחברי מסמכי החזון של ערביי ישראל לחיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוקי היסוד אוסרים על התמודדות מפלגה ששוללת את זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל אל דאגה. הם יבצעו השתלטות זוחלת על תכני החינוך.

עיקר הקצף יצא נגד יו"ר הוועדה הפדגוגית של משרד החינוך, ד"ר צבי צמרת. לא מדובר באיש ימין. מדובר באיש תנועת העבודה. יש לו ביקורת על לימודי האזרחות. ביקורת מוצדקת. ביקורת שהגיע זמנה. מתברר ש"ביקורתיות" שמורה רק למי שרוצה לכפות את הנרטיב הפלסטיני. זה עובד. אין תלמיד בישראל שלא יודע על דיר-יאסין, כחלק מהעוול שנגרם לפלסטינים. זה בסדר. חובה לדעת גם על עוולות. אלא שאיש מבוגרי מערכת החינוך אינו יודע על שורה של פוגרומים, חמורים הרבה יותר, שנערכו באותם ימים, ועל אותו רקע, בטריפולי שבלוב, בעדן ובמקומות אחרים. צריך ללמד את הנכבה. צריך ללמוד על בריחתם וגירושם של הערבים, ועל הפיכתם לפליטים. ספר האזרחות מציין זאת. וטוב שכך. אלא שאין בספר מילה על הנכבה היהודית, שהייתה הרבה יותר קשה. אין מילה על כך שעשרות מיליונים גורשו באותן שנים, כדי ליצור מדינות לאום. ספר האזרחות, שד"ר צמרת מבקר, ובצדק מבקר, מציג רק חצי עבודה. אנשי "השיח הביקורתי" רוצים להכתיב היסטוריה סלקטיבית. בואו נספר על מעללי הציונים הרשעים. אבל לא נספר על מאות אלפי יהודים שנושלו וגורשו ממדינות ערב. בואו לא נספר על כך שחילופי אוכלוסין, באותן שנים, היו הנורמה המקובלת. כך נחזק את תעשיית הדמוניזציה. גם באמצעות מערכת החינוך. 

 

אילן פפה - יועץ מדעי למשרד החינוך

השבוע הציג "הארץ" את ד"ר איימן אגבריה, שהתפטר מהוועדה הפדגוגית, עקב הניסיון של ד"ר צמרת לבצע שינויים מתבקשים. רק דבר אחד שכח העיתון לציין - שאגבריה הוא יו"ר הוועדה הפדגוגית של ועדת המעקב של ערביי ישראל. עוד שתול של תעשיית מסמכי החזון בתוככי מערכת החינוך. וזו הוועדה שמפרסמת בארץ ובעולם לא רק דרישות צודקות לשוויון, אלא גם תעמולה פוליטית מהמתחם שבין רק"ח לבל"ד. ואותו אגבריה רוצה להכתיב לכלל תלמידי ישראל, באופן מתוחכם, את רעיון שלילת המדינה היהודית-דמוקרטית בשמו של "שיח ביקורתי".

והמצעד נמשך. בשנת 2005, השנה שבה כיהנה לימור לבנת כשרת החינוך, יצא ספר בשם "המזרח התיכון בעת החדשה", לבתי הספר הערבים. ומיהו היועץ האקדמי של הספר? ד"ר אילן פפה. הוא ולא אחר. אחד התועמלנים הארסיים ביותר נגד מדינת ישראל הוא יועץ של משרד החינוך בספר היסטוריה. את "השיח הביקורתי" הזה רוצים אגבריה, בגיבוי "הארץ" ועוד חברים בכוחות הקדמה, להכתיב לכלל תלמידי ישראל. 

האם האינדוקטרינציה משפיעה? האם היא משתלבת עם ירידה באחוז המתגייסים? בבית הספר עירוני א', שמנהלו הצטיין השנה בהצהרות ממחלקת הפלנגות של השמאל, כרבע מהבנים לא מתגייסים. וכך החזית לצמצום הרוב הציוני היא כפולה: גם באמצעות הרחבת החינוך החרדי, וגם באמצעות אינדוקטרינציה אידיאולוגית. "השיח הביקורתי" הזה מחלחל ומתרחב. כאשר עמוס עוז, גרוסמן וא.ב. יהושע מצטרפים, כפי שקרה השבוע, לשורה של "סרבני תרבות" מהשמאל האנטי-ציוני, הם משמשים כמורי הדרך לחלק מהתלמידים. אם סופרינו הדגולים מעודדים יוצרים ואמנים שלא להגיע לאריאל, התלמידים יגיעו לאותן מסקנות. הם יסרבו להגיע כחיילים. אפשר להניח שלא לכך התכוונו יהושע, גרוסמן ועוז. אלא שהם סימנו את הכיוון.

בגלל המיעוטוקרטיה

זה לא חייב להיות כך. זה יכול להשתנות. אלא שיש רק דרך אחת לעשות זאת. הרוב חייב להחזיר לעצמו את השלטון. כך כך פשוט, וכל כך מפחיד את נציגי הרוב. יש היום רוב ציוני שפוי - הליכוד, קדימה, העבודה ומפלגות נוספות. הקואליציה של הרוב - אם הייתה קמה - הייתה יכולה לשנות סדרי בראשית מעוותים. שירות צבאי או לאומי חובה לכל אזרח ישראלי; שלילת זכויות רבות לסרבני שירות; חובת לימודי ליבה בכל בתי הספר בישראל; שלילת תקציב לכל מוסד לימודי שמתעקש על בדלנות חינוכית; תוכן חינוכי בלי מונופול של קבוצות לחץ פוליטיות; תקצוב מוסדות חינוך באופן הוגן ושוויוני לפי תלמיד ולא לפי כיתה. בצרפת יש זרם חינוך חרדי. אלא שכל התלמידים שם חייבים ללמוד, ראשית לכל, את כל לימודי החובה של הרפובליקה. זה לא פוגע במילימטר אחד באמונתם. להפך. זה הופך אותם לאזרחים תורמים. חרדיות אינה בורות או פרזיטיות. אבל זה הכיוון שאליו צועדת ישראל, בגלל רוב פוליטי מפוחד, שמעדיף התאבדות זוחלת על פני איטנרס לאומי.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו. יכול להתנער משלטון המיעוט, לטובת קואליציה ממלכתית ולאומית. הוא יכול להחזיר לישראל את הדמוקרטיה, ולהעביר אותנו, ואת עצמו, תהליך גמילה מהמיעוטוקרטיה. הוא יכול למנוע את ההתאבדות הזוחלת. אם הוא לא יעשה מעשה, אם הוא לא יחזיר את ישראל למסלול השפוי - ההיסטוריה לא תסלח לו.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 21 October 2010 בשעה 19:09 | IP רשוּם צטט את טיל4

יהדות, אלוהים, ובנימין נתניהו

מאת: ניצן

הערת המערכת: אתר "חופש" נמנע, בעיקרון, מזיקה פוליטית ספציפית. עם זאת, הנושא המדובר הינו על ראש סדר היום וקשור בהחלט לעניינינו. ההתייחסות כאן למר נתניהו אינה כראש מפלגה, ולנושא האמור על פי רלוונטיות תוכנו ולא שיוכו הפוליטי.

השבוע, כמו שאומרים, נפל לי האסימון. הקשר בין "יהדות" לבין "אלוהים" נמצא סוף סוף, בסיועו הנדיב של ראש הממשלה מר בנימין נתניהו.

חופש

פעמים רבות שאלו אותי (ובוודאי גם אתכם) "האם אתה מאמין באלוהים?" אני חייב להודות שכאשר השואלים הם רציניים, די קשה לי לענות על שאלה כזאת. לא בגלל שתוקפים אותי לפתע פחדים לא-רציונליים מברק פתאומי שיכה בי ביום בהיר, אלא מהסיבה הפשוטה שהשאלה - איך נאמר - לא בדיוק מובנת לי. כאילו בא מישהו ושאל אותי: "האם אתה מאמין בקוקומוקו?" ואז התשובה המיידית המתבקשת הינה: "אמור לי מהו 'קוקומוקו' ואומר לך האם אני מאמין בו או לא".

כמות ההגדרות למילה "אלוהים" דומה פחות-או-יותר לכמות השואלים. עם חלקן אין לי כל בעייה. "אלוהים" על פי הגדרות אלה קיים בוודאות. לדוגמא: "אלוהים הוא חוקי הפיזיקה", "אלוהים הוא הטבע", "אלוהים הוא סל הערכים המשותפים של המין האנושי" וכו'. הגדרות אחרות עוסקות בישות שבוודאות אינה קיימת, ובמובן זה גם אין לי איתן כל בעייה: "אלוהים הוא זה שברא את האישה מהאיש" זה בערך כמו להגדיר "אלוהים הוא זה שגרם לאחת ועוד אחת להיות שלוש". מאחר שהאישה נבראה מהאיש בערך כמו שאחת ועוד אחת זה שלוש, הרי ששתי ההגדרות-כביכול הללו עוסקות בישות בלתי-קיימת בעליל, ולכן גם אין כל משמעות ל"אמונה" בקיומה.

ואז קיימות כמובן ההגדרות הדתיות למיניהן המנסות לצייר את דמותה של ישות בעלת מודעות עצמית משלה, אשר עוסקת בזמנה הפנוי בגורלות של חוטאים וצדיקים. באימרה שמיוחסת לפילוסוף והמתמטיקאי הבריטי ברטרנד רסל (Bertrand Russell), נשאל האחרון מה יענה לאלוהים כאשר יתייצב בפניו לתת דין וחשבון - שאלה אשר עליה ענה: "אני מצטער, אבל לא סיפקת לנו מספיק ראיות". ותשובתי שלי להגדרות מהסוג האמור דומה: קל להגדיר דברים, שלא ניתן על פי ההגדרה להבין מה הם בדיוק והאם הם קיימים או לא.

חופש

ואיך נכנס נתניהו לסיפור? אז ככה: ראש ממשלתנו, כך נראה, מבקש ממני לאחרונה להצהיר על נאמנותי למשהו. מהו אותו משהו, לא בדיוק ברור לי. לפעמים מכנה אותו נתניהו "מדינה יהודית". לפעמים הוא מכנה אותו "מדינת העם היהודי". כך או כך, התשובה המיידית שלי למר נתניהו היא "אמור לי מהי 'מדינה יהודית' ואומר לך האם אני נאמן לה או לא".

וזאת הואיל וכמות ההגדרות למילה "אלוהים" דומה פחות-או-יותר לכמות ההגדרות למילה "יהודי", ובוודאי בהקשר "מדינה" שמגדיל עוד יותר את טווח האפשרויות. האם נתניהו מתכוון למדינה אשר חוקתה היא הדת היהודית? ואיזה ענף ספציפי של הדת - זה האורתודוקסי? בגוון החרדי או בגוון הכיפה הסרוגה? הריני מצהיר בזאת שלכל מדינה מסוג זה אינני נאמן. איזה מזל שכבר יש לי תעודת זהות.

ואולי מתכוון נתניהו למדינה שבה יש זכויות יתר לעם היהודי? עם כל הרצון הטוב והכן שחבל ארץ זה יהיה מיושב אכן באחי בני עמי, אינני יכול להסכים למדינה שלא תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, על בסיס הבדלי גזע. אם לסבתא שלך היו גֶנים מקסיקנים, אתה חייב לכרות את עורלתך ולהשתמש במעלית שבת כדי שתקבל כאן זכויות כמו שיש לי. האם לזה נתניהו רוצה שאני אצהיר נאמנות?

למעשה מציין נתניהו את הביטוי בעל הסתירה-הפנימית "יהודית ודמוקרטית", ועל כך כבר דובר רבות. ואולי, רק אולי, נתניהו מתכוון למדינה עם תרבות יהודית? מדינה ששפתה העיקרית עברית, שתכנית הלימודים שלה כוללת את שלום-עליכם וביאליק, חג השבועות ויום העצמאות, שמקדמת חינוך, השכלה וידע, שבבואה לקלוט מהגר חדש היא תבדוק את טוהר מידותיו, זיקתו לתרבות זו ורצונו בה?

למדינה שכזאת אני דווקא חש נאמנות. חשוב גם לזכור ש"תרבות" היא דבר חי, נושם ומשתנה, וטוב שכך. לגיטימי להתווכח, לטוב ולרע, מתי ועד כמה אני צריך להצהיר על נאמנותי לתרבות שאני רוצה שתהיה כאן, ואיך יכולה בכלל להיראות הצהרה שכזאת. לא בדיוק ברור לי מה זה עניינו של אבו-מאזן, אבל למה לערב פוליטיקה...


אוקטובר 2010



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 



<< הקודם עמוד של 5 הבא >>
  שליחת תגובהשליחת נושא חדש
גרסת הדפסה גרסת הדפסה

קפיצה לפורום
אינך יכול/ה לשלוח נושאים חדשים בפורום זה
אינך יכול/ה להגיב לנושאים בפורום זה
אינך יכול/ה למחוק את הודעותיך ותגוביך בפורום זה
אינך יכול/ה לערוך את הודעותיך ותגובותיך בפורום זה
אינך יכול/ה לצור סקרים בפורום זה
אינך יכול/ה להצביע בסקרים בפורום זה

Powered by Web Wiz Forums version 7.9
Copyright ©2001-2004 Web Wiz Guide

העמוד הזה נוצר וחושב תוך .0938 שניות.