הכרויות לאנשים איכותיים
לחץ כדי לחזור לאתר
         פו"פנאי - הכרויות חינם                 אתרי הכרויות          פעילויות לפנויים פנויות          הכרויות דיסקרטיות                  הכרויות לדתיים                  לצאת לדייט                 

  נושאים פעיליםנושאים פעילים  הצגת רשימה של חברי הפורוםרשימת משתמשים  חיפוש בפורוםחיפוש  עזרהעזרה
  הרשמההרשמה  התחברותהתחברות
פו"פ ועד בכלל
 כל הפורומים : פו"פ ועד בכלל
נושא נושא: על דת ואמונה - ועל דתיים וחילוניים שליחת תגובהשליחת נושא חדש
כותב
הודעה << נושא קודם | נושא הבא >>
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 20 June 2008 בשעה 11:35 | IP רשוּם צטט את טיל4

חרדים נגד מצעד הגאווה: כשלא מחו, היתה שואה / נטע סלע ואפרת וייס

בעקבות הסתייגות מנהיגי החרדים ממחאה - שתוביל לחדירת "מסרים לא רצויים" - התכנסו בירושלים רק כמה עשרות מפגינים, ששרפו כמה פחים. "החוטאים מפסידים את החיים שלהם בעולם הזה ובעולם הבא", אמר אחד הרבנים הבודדים שמתעקש למחות, והמליץ על עונש מלקות

מאז הימים בהם יצאו המונים מקרב הציבור החרדי למחות נגד מצעד הגאווה בירושלים, קול המחאה הלך וגווע. אפילו רבני בד"ץ העדה החרדית מסתייגים מכל גילוי של מחאה, מחשש כי זו בעצמה תוביל לחדירתם של מסרים לא רצויים בקרב הציבור בכלל והצעירים בפרט. הנציג היחיד מקרב רבני העדה החרדית בעצרת המחאה שהתקיימה אמש (יום ב') לקראת המצעד בשבוע הבא, היה ראש אבות בתי הדין הרבניים, הרב משה שטרנבוך.

 

בנוסף הגיע מחו"ל הרב יהודה לוין, וחזר על נוסח הפולסא דנורא, שקיימו רבני העדה החרדית בשנה שעברה לקראת המצעד. בקללה נאמר ש"כל מי שייתן ידו למצעד, יינזק בנפשו ובגופו מאת השם".

 

שטרנבוך הוביל את המחאה נגד מצעד הגאווה בפעמים הקודמות, ולפני כשנתיים אף הצליח לסחוף אחריו את רבני הציבור החרדי כולו. הפעם, הוא נאלץ להסתפק בדברי תוכחה מול קומץ של כמה עשרות בלבד אשר התאספו אל מחו

"שאלתי את הרבי שלי: איך השמידו כל כך הרבה צדיקים בשואה - כיוון שלא מחו", אמר הרב שטרנבוך ממרום המרפסת עליה עמד, בפנייתו לעשרות הבחורים והאברכים שהתקבצו תחתיה: "מי שלא מוחה זוהי שתיקה כהודאה".

לשטיבלאך (בית הכנסת המרכזי) שבשכונת בית ישראל שבירושלים

"אנחנו מכריזים כאן: אין לנו חלק עם מנהיגיהם אלא רק עם דרך התורה. אין לנו קשר עם הרשעים", הוסיף בנאומו. עוד הסביר לנוכחים את הסיבה לקיום המצעד לדעתו: "הקדוש ברוך הוא מביא לנו ניסיון בעולם הזה ורוצה לראות אם אנחנו מוחים. אם לא נמחה - יהיו לנו אסונות".

 

בדבריו, ניחם שטרנבוך את הנוכחים: "אנחנו לבד והם הרבה, אבל אנחנו רבים באיכות. כמו שבט לוי שהיה המיעוט אבל החזיק את כל עם ישראל. הם הפושעים והרשעים ואין להם חלק עם אלוקי ישראל". לאחר מכן, החל בקיום טקס קבלת עול מלכות שמיים, כשהקהל עונה אחריו.

 

הוציאו את מודעת הרב עובדיה מהנפטלין

בניגוד למחאה הסוערת שידע מצעד הגאווה בעבר, שכללה שריפת פחים, ניסיונות לחסימות כבישים והתעמתויות עם כוחות המשטרה מדי ערב, הפעם, כשבוע וחצי לפני קיום המצעד, הרחובות שקטים באופן יחסי. למעט מספר הצתות פחים, לא נרשמה כל הפרעה בסדר הציבורי.  

שניים מהמשתתפים בעצרת המחאה הדלה יחסית הסבירו שבציבור החרדי למדו את הלקח, וחששו מפני חדירת מסרים לא רצויים. כדי להעניק בכל זאת לגיטימציה למחאה, על אף היעדרותם של מרבית הרבנים ממנה, על גב המודעה שקידמה את העצרת, הודפסה מודעה נוספת, ישנה יותר. שם הופיעה קריאתם של רבנים מובילים בציבור החרדי - ביניהם הרב עובדיה יוסף והרב יוסף שלום אלישיב - לצאת ולמחות.

 

בעצרת נשא דברים גם ראש ישיבת "השלום", המקובל דוד בצרי,

.והסביר את משמעות שכר ועונש ועד כמה גדולה מצוות התשובה, "אפילו אם הגיע אדם לדיוטה התחתונה".

 

בדבריו, ציטט הרב בצרי את הפסוק: "ונכרתה הנפש ההיא מישראל" והסביר ש"כל החוטאים החייבים כרת - הם מפסידים את החיים שלהם בעולם הזה ובעולם הבא". בדבריו הסביר מדוע צריכים אותם חוטאים לקוות שבית הדין יעניש אותם על חטאיהם ב- 39 מלקות, כאשר השוט עשוי מזנב של שור וחמור, ואז נפשם תינצל. "מלקים אותם בשוט זה, כדי ללמד אותם: 'ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן", הסביר הרב, והטיף לפעול בקנאות נגד קיומם של דברים הנחשבים לגילוי עריות.

 

כחלק מהמחאות נגד המצעד, ניסו עשרות חרדים לחסום הלילה את הרחובות מאה שערים ושבטי ישראל בבירה. המשטרה הרחיקה את המפגינים ועצרה שניים מהם לחקירה

 



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 04 July 2008 בשעה 11:39 | IP רשוּם צטט את טיל4

מיהו אלוהים? א. גזען ב. נקמן ג. מגלומן ד. כל התשובות נכונות. מאת חגי דגן

על ספרו של ריצ'ארד דוקינס: יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת.

 

מתנגדיו הרבים של ריצ'רד דוקינס מאשימים אותו, בין השאר, בחזרה לצורות פולמוס מיושנות מהמאה ה-19. אבל האם זה לא בדיוק מה שאנו זקוקים לו - קצת

מתפללים יהודים, נוצרים ומוסלמים. דוקינס חושב שהבחנה בין דתיות מתונה לדתיות קיצונית מזיקה, משום ששתיהן מחנכות לציות ולהיעדר ספקנות וחינוך דתי הוא בעיניו התעללות בילדים
תצלומים: אי-פי
רציונליזם ישן נושן? מישהו שיזכיר לנו עד כמה יכול האופק להתבהר אם רק חושבים על אלוהים ועל העולם בצורה משוחררת, מפוכחת ופקוחת עיניים? ובכן, דוקינס עושה זאת ואף נהנה מכך, וההנאה שלו מדבקת. לכך תורמים גם העריכה הנבונה של המדורה העברית וגם תרגומה הקולח והמהנה של עדי מרקוזה-הס.

על אף כותרתו, תהיה זו שגיאה לראות את ספרו של דוקינס רק כספר המתפלמס עם השאלה: "יש אלוהים?" אין לסווג אותו כספר מדע פופולרי גרידא, או כספר אנטי-תיאולוגי. הוא גם כל אלה, אבל יש למקמו בהקשר רחב יותר, שייתן לו יתר תנופה וחשיבות.

זה ספר הנובע ממצוקה. דוקינס חש בשקיעת המודרניזם, בליקוי המאורות, והוא יוצא להילחם על נשמת התקופה. האתיאיזם שלו לוחמני, משונן, שש אלי פולמוס. הוא לא מעודן, לא רגיש ומתחשב, גם לא תמיד קשוב לניואנסים או מתוחכם די הצורך, אבל אין זה הזמן לעידון ולמורכבות-יתר. דוקינס כמו אומר לנו כי נגד הקנאות, הבערות והבורות השחצנית, נגד אנשים המוכנים למות ולהרוג בשם ערכים דתיים, אפשר להילחם רק בחרב. והוא אכן אוחז את העט כחרב.

הוא אמנם שומר לאורך כל הדרך על חיוכו הבריטי הדק ועל שנינותו המהתלת מעט, אבל גם אלה משמשים לו כאן ככלי מלחמה, שכן, כפי שלמדנו מאומברטו אקו, ההומור והאירוניה הם כלי נשק במאבק נגד אלה שאינם יודעים לחייך. עם זאת, מחלחל כאן זעם כמעט קדוש מתחת לאירוניה. זעם זה על תמונת האל ומאמיניה הוא חלק כמעט בלתי נפרד מכל תודעה אתיאיסטית.

אין משהו מעבר

האתיאיסט מתקשה ליישב את מה שמצטייר בעיניו כסתירה: איש הנראה ומתנהג כאדם סביר (ולא כאיזה מאמין פנאטי) ועם זאת הוא מתעקש להאמין "בכל זה". דוקינס עומד בעקשנות מול האדם הדתי ושואל את שאלת מיליון הדולר: "במה בדיוק אתה מאמין?" ואז הוא חושף את חולשת טענותיו הפשטניות והרעועות, תוך פיזור הערפול המכוון של השיח הדתי. הוא חושף את המופרכות הגלומה בטענה "יש משהו מעבר". יותר מכך: הוא חושף את הצורך הדתי בכך שתמיד יישאר משהו מעבר, משהו לא מובן, לא מתפענח. האתיאיסט והמודרניסט מבקשים להאיר את האזורים החשוכים. התודעה הדתית מבקשת שהם יישארו חשוכים. מובן שישנם הבדלים בין רמות שונות של תודעה דתית. מי שאומר "ככל אשר יורוך" לא דומה למחזיר בתשובה שעושה שימוש יצירתי במכניקת הקוואנטים כדי להוכיח שיש אלוהים, ושניהם לא דומים לאקדמאי הדתי המבחין בין דתיות סוציולוגית להשקפה דתית. אבל דוקינס תובע מכל האנשים האלה סחורה שהם מספקים רק לעתים רחוקות: בהירות.

דוקינס תוהה על הנטייה "להשאיר" לחכמי הדת את כל מה שהמדע עדיין לא חולש עליו. לטעמו לא צריך להשאיר להם דבר, כי הם לא באמת מבינים במשהו. הוא גם לא מוכן לכבד אותם. כל המשחק של "כבוד לרגשות דתיים" נראה לו תמוה. הוא לא מבין למה כל תחום אחר נתון לביקורת, ואילו הדת חסינה. הוא חושב שהחסינות הזאת הרסנית.

והוא אכן לא חוסך שבטו מהדתיים: "אלוהים של הברית הישנה הוא ככל הנראה הטיפוס הכי פחות נעים בכל עולם הספרות: קנאי הגאה בקנאותו, מכור לרדיפת כוח, לא הוגן ולא סלחני, מטהר אתני צמא-דם, שונא נשים, הומופוב, גזען, הורג צאצאים, הורג עמים, משלח מגפות, טרוף-גדלות ודורש-רוע נקמני". הוא גם מסרב לקבל את הטענה שהאמונה באל אחד, המונותיאיזם, מתקדמת מהאמונה באלים רבים, פוליתיאיזם.

ואכן המונותיאיזם לא מצטייר מי יודע מה מהתיאור הבא: "היהדות: בראשיתה, פולחן שבטי של אל יחיד שהוא בלתי נעים עד אימה, חדור אובססיה קודרת לגבי עניינים כמו הגבלות חמורות על יחסי מין, מכור לשאיפת ניחוח זבחים, וקנאי לגבי עליונותו-הוא על אלים מתחרים וייחודו הבלעדי של השבט המדברי הנבחר שלו". לנוכח ציטוטים כמו אלה הוא חוזר ושואל: כמה מאלה הסומכים ידיהם על כתבי הקודש באמת קראו אותם ובאמת חשבו על מה שכתוב שם?

נראה שדוקינס אכן קרא. הוא יודע לשלוף את הפרשיות הבעייתיות ביותר במקרא מבחינה מוסרית ומראה שלא רק אלוהים, אלא גם משה, אברהם ואחרים אינם מודלים ראויים להתנהגות מוסרית. עם זאת, דוקינס לא חושב שצריך לזרוק את כתבי הקודש לכל הרוחות. אפשר בהחלט להמשיך לקרוא בהם ואף להתפעל מהם. פשוט לא צריך לייחס להם אמת או לראות בהם מקור סמכות להתנהגות מוסרית.

דוקינס נהנה להשתעשע במושגי הנס, ההשגחה והתפילה. הספר מומלץ לכל אלה שהפכו את המלה "נס" למלה תקנית אפילו במהדורות החדשות: בכל יום אפשר לשמוע במשדרי האקטואליה התבטאויות כמו "בשדרות אירע נס גדול. הקסאם הרס את הבית אבל איש לא נפגע"; דבריו של דוקינס רלוונטיים גם לכל אותם חילונים לכאורה שלא מפסיקים להתפלל למישהו. כך למשל אומר אולמרט שוב ושוב שהוא "מתפלל לשובו של גלעד שליט". למי בדיוק הוא מתפלל?

הומניזם מדעי

דוקינס מפשיט את הדת בנחישות מכל מחלצותיה, מתבונן בה בעירומה ושואל: "אז מה היה לנו כאן? חוכמה? מוסר? אמת?" על פי השקפת עולמו דוקינס צודק. אלא שהוא מחמיץ משהו: עיקר הדת אינו התוכן שתחת מעטה המסתורין, אלא מעטה המסתורין עצמו; עצם תחושת המסתורין. לא שני הכרובים ולא ארון הקודש היו העניין המרכזי בקודש הקודשים שבבית המקדש, אלא תחושת הסוד והאיסור שאפפה את המקום הזה. איש מלבד הכהן הגדול לא היה רשאי להיכנס לשם וכך נוצר רושם של יראה והאדרה סביב המקום הזה וסביב האל שאמור היה לשכון שם. פרשנות של הדת, הנשענת על צורך פסיכולוגי בתחושת סוד - תחושה היוצרת אווירה של משמעות וחשיבות יתר - יכולה "להציל" חלק גדול מהמנגנון הדתי מפני ביקורתו של דוקינס, משום שהוא תוקף בעיקר את התוכן הדתי. השאלה היא עד כמה יהיו אנשים שהם חלק מהמרקם הדתי מוכנים לתמוך בה, כלומר להודות שלא התוכן הוא העיקר, אלא הרושם הפסיכולוגי הנלווה לו.

תשתית הביקורת של דוקינס על הדת היא משהו שאפשר לקרוא לו "הומניזם מדעי": בניגוד לרבים אחרים דוקינס סבור שאין סתירה בין הדרוויניזם כפי שהוא מפרש אותו ובין השקפה מוסרית-הומניסטית, מהסיבה הפשוטה שהאגואיסטים הנצלנים הם הגנים ולא האינדיווידואלים האנושיים הנושאים אותם: הגנים אינם פועלים באופן "מוסרי", משום שדפוס פעילותם משרת רק את השתמרותם ואת הפצתם. אבל הגנים לא זהים עם האורגניזמים הנושאים אותם. לכן דווקא התנהגות אלטרואיסטית יכולה לשמר את הקבוצה טוב יותר, וממילא לשפר את סיכויי השרידה של הגנים. האינדיווידואל יכול להתנהג בצורה לא אגואיסטית, כל עוד זה משרת את עניין השרידה של הגנים שהוא רק אחד הנושאים אותם.

דוקינס אף מנסה להציע מעין הסבר דרוויניסטי לכלל הציוויליזציה האנושית. כאן הדיון שלו נראה מאולץ במקצת, לטעמי. למעשה אין אפילו הכרח להיות דרוויניסט כדי להיות אתיאיסט ביקורתי. היו הרבה אתיאיסטים ביקורתיים שלא היו דרוויניסטים. דוקינס הוא דרוויניסט וזה בסדר גמור. הבעיה היא שהוא חורג מביקורת על הדת ומנסה להציג את הדרוויניזם כמין סכימת-על שתספק פתרון לכל בעיה אפשרית: מוסר, משמעות, תמונת עולם מדעית כוללת (אם כי כאן הוא נאלץ לפנות מעט מקום לפיסיקאים שאינם נזקקים לדרוויניזם בבואם להסביר את העולם). נדמה לי שהמהלך שלו היה יוצא נשכר דווקא מצמצום היומרה הזאת, יש בה משהו כמעט דתי.

בלי דת, עם מוסר

האתיאיזם שמציע דוקינס הוא לא רק עמדה עניינית בשאלות מדעיות ופילוסופיות. הוא גם דרך חיים, אפילו תנאי לחיים מוסריים, עשירים, טובים ומשוחררים יותר. זו תשובה ישירה לאופנות הניו-אייג' הכורכות חיים טובים ואיכותיים בסוג של תודעה דתית.

חלק ניכר מהדיון שלו הוא התקפה על סבירות הרעיונות הדתיים. עיקר הביקורת מופנה כלפי הרעיון של בריאתנות, מלשון בריאה - אותה גרסה פסוודו-מדעית לביסוס רעיונות דתיים ישנים. הטענה המרכזית של דוקינס כלפי התפישה הזאת מבוססת על שאלה ילדותית נושנה: "אבל מי יצר את אלוהים?" כלומר, מה הטעם בניסיון לטעון שכדי להביא יצירות מורכבות לכלל קיום ונולדו מתוך "תכנון תבוני" יש צורך ביוצר, אם אין דרך להסביר כיצד נוצר אותו יוצר? מול כישלון אלמנטרי זה מציב דוקינס את הדרוויניזם המעודכן שלו, שפורט יותר בספריו הקודמים: הוא מודה שהוא לא מסוגל לספק הוכחה לאי-קיום האל, אבל הוכחה כזו כלל אינה נחוצה לו, שכן נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען לקיומו, בדיוק כפי שמי שטוען לקיומה של מפלצת ספגטי מעופפת (אם לא ידעתם - יש דת המאמינה בכך) צריך להוכיח זאת. הוא כן מראה עד כמה לא סבירות ההנחות בדבר קיום האל. הוא אף טורח להפריך כמה מההוכחות הידועות לקיום האל כמו ההוכחה בדבר התכנון: אם משהו מורכב כמו שעון נוצר בידי שען, טוענים המחזיקים בהשקפה זו, על אחת כמה וכמה משהו מורכב כמו העולם, שזקוק לאיזו אינטליגנציית-על שתיצור אותו.

דוקינס ניחן בהרבה שכל ישר, אלרגיה לקלישאות ויכולת לתהות על נוסחאות חשיבה מקובלות, כמו זו שהמדע עוסק בשאלת ה"איך" והתיאולוגיה עוסקת בשאלת ה"למה". ברוח זו הוא מערער על כך שאנחנו זקוקים למושג האל כדי שלחיינו תהיה משמעות או תכלית. לעתים הוא ער לצרכים הפסיכולוגיים העומדים בבסיס האמונה, אבל הוא מעיר באירוניה שאנשים בעלי נטיות תיאולוגיות נוטים לבלבל באופן כרוני בין אמת ובין משאלה. ולמה בכלל, שואל דוקינס, אנחנו זקוקים לאמונה? מה כל כך טוב באמונה, ולמה לאלוהים כל כך חשוב שיאמינו בו? אם הוא כה נאצל, סביר להניח שהוא יעריך יותר מידות מוסריות מאשר אמונה בו.

באשר למוסריות, הוא מצביע בצדק על כך שאם אנחנו זקוקים לאלוהים כדי להיות אנשים טובים זה אומר משהו עגום מאוד עלינו ועל מוסריותנו.

דתי מתון? אין דבר כזה

כשדוקינס מדבר על נזקיה החינוכיים של הדת הוא מביא בין השאר כדוגמה קבוצת תלמידים ישראלים שהזדהו לחלוטין עם מעשי הרצח והביזה של יהושע בן נון, רק משום שזיהו אותו כיהודי. בעקבות זאת הוא דן בהשלכותיו של חינוך המתבסס על התנ"ך, שהוא מבחינתו תוכנית-אב הכוללת הוראות לשעבוד קבוצות זרים ולרצח עם. כדאי לקרוא את הדיון הזה של דוקינס, רק כדי לראות עד כמה מושגים שכיחים ביהדות כמו "נישואי תערובת" נראים חשוכים למתבונן מבחוץ. גם על הדיון שלו בדבר ההפלות הייתי ממליץ בחום לכל אנשי אגודת אפרת ודומיהם. דוקינס תוהה איזה סבל נגרם לעובר כל עוד אין לו מערכת עצבים, אבל הוא גם מפנה את תשומת הלב לכך שלחלק גדול מהמתנגדים הגדולים להרג של עוברים אין שום בעיה מיוחדת עם הרג של אנשים בוגרים, במיוחד אם הם מוכרזים ככופרים.

דוקינס חושב שההבחנה בין דתיות מתונה לדתיות קיצונית מזיקה, משום ששתיהן מחנכות לציות ולהיעדר ספקנות. כשהדברים נוגעים לחינוך, דוקינס לא נרתע מהאשמת הדתות כולן בהתעללות נפשית בילדים. הדברים כה חמורים מבחינתו, עד כי כל השלמה אתם מתוך סובלנות רב-תרבותית כביכול היא לא מוסרית.

לאתיאיזם, כמו לפמיניזם, יצא במקומותינו ובזמננו שם של השקפה קיצונית, חד-ממדית, אפילו שטחית. כל מיני ניאו-דתיים דורשים ממעט האתאיסטים שעוד נותרו כאן "להיפתח" לכל מיני אפשרויות, ל"מודעות חדשה", לנסתר, למסתורי, למעורפל. רק אלוהים יודע עד כמה אנחנו זקוקים דווקא עכשיו לאתיאיזם. אנחנו זקוקים לו כי האוויר כאן הפך דחוס ומתקתק מקטורת ומהבלים. בהקשר זה הספר של דוקינס אינו פחות מכך: בלון חמצן.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 04 July 2008 בשעה 11:54 | IP רשוּם צטט את טיל4

אין לו אלוהים מאת שחר סמוכה

פרופ' ריצ'רד דוקינס, האתאיסט המפורסם ביותר בעולם, מאמין בעולם פוסט-אלוהי, שאין בו מחבלים מתאבדים, נוצרים קנאים וקדושים מעונים. אנשים דתיים עושים דברים רעים פשוט בגלל שהם דתיים, אומר הפרובוקטור הגדול של מדעי החיים, אלוהים הוא מגלומן מרושע, צמא דם ושונא נשים. הנה, אפילו בן גוריון לא האמין בו, וזה לא עשה אותו פחות יהודי

מה שמרגיז כל כך את פרופ' ריצ'רד דוקינס זה העובדה שהוא יודע שהוא צודק ושהרוב המכריע של האנושות טועה. בזמן שהוא למד ונבר ובירר וחקר ובמשך שנים התחמש עד לשיניו בנתונים שהתקבלו מאינספור ניסויים ומחקרים, הם בדו והגזימו ושיקרו והפחידו וטענו בעקשנות שהגישה המדעית שלו אינה רלוונטית לעניין. בעוד שהפתרון שהוא מציע הגיוני, אלגנטי, פשוט ומשחרר, ההזיה שלהם מופרכת, מסורבלת, מוזרה ומדכאת. לכאורה, היה עליהם להשתכנע בצדקתו ולצאת מעבדות לחירות, אבל הם מסרבים. אף שאין באמתחתם ולו שמץ של ראיה שתאשש את ההנחה הביזארית בדבר קיומה של יישות על-טבעית שבוראת עולמות, בעלי חיים ואנשים, קובעת גורלות וקוראת מחשבות, הם ממאנים להיפרד ממנה. טוב להם עם השקר העתיק, התמים והפרימיטיווי שהם מאמינים בו, ואת דוקינס זה מטריף. אין לו אלוהים והוא רוצה שגם לכם לא יהיה.

ריצ'רד דוקינס נהנה לחולל פרובוקציות אבל הוא רחוק מלהיות סתם פרובוקטור. הוא לא רק האתאיסט המוצהר המפורסם ביותר בעולם, אלא גם סופר, איש תקשורת ואינטלקטואל מבריק שאינו חושש להביע את דעתו בתחומים שלכאורה אינם קשורים לחקר הביולוגיה - המקצוע שבו קנה את פרסומו.

מאז כתב לפני 32 שנים את ספרו "הגן האנוכי", שבו הגן על תורת האבולוציה של צ'רלס דארווין, הוריד אותה לרמת המיקרו והתאים אותה למאה ה-20, הפך דוקינס לנער הפוסטר של מדעי החיים. הופעתו הנאה, הכריזמה השופעת ממנו, חוש ההומור הבריטי שבו בורך וכישרון הכתיבה הבלתי מעורער שלו לא איפשרו לאף אחד שהקשיב לו להישאר אדיש אליו. בספר, שהיה לרב מכר עולמי והפך אותו לאדם עשיר, נערץ וגם שנוא למדי, הציג דוקינס את התזה הפרובוקטיווית, לפיה הגן הוא הסוכן האבולוציוני הראשוני שממנו התפתחו החיים כולם.

דוקינס הסביר והדגים כיצד מנגנון הברירה הטבעית שבבסיס המחשבה הדרוויניסטית כלל אינו מתרחש ברמת המינים או הפרטים שמרכיבים אותם, אלא רק ברמת הגנים היחידים. אם לא די בכך שאנשים המאמינים בתכנון תבוני ראו את מסקנותיו של דוקינס כמטרידות ופוגעניות, המדען הבריטי לא הקל עליהם גם בסגנונו. את נזר הבריאה - בני האדם שנבראו לכאורה בצלמו של האל - הוא כינה בלי למצמץ "מכונות הישרדות לגנים", כלים שכל מטרתם היא להפיץ מטען גנטי אל העתיד.

בשלושת העשורים שחלפו מאז לא שקט דוקינס על שמריו. הוא פירסם שורה של ספרי מדע פופולרי רבי מכר (בהם "השען העיוור", "לטפס על הר בלתי סביר" ו"לפרום את הקשת"), כתב בעיתונות מאמרים רבים על דת, מוסר ופוליטיקה, יצר שתי סדרות טלוויזיה דוקומנטריות ("שורש כל רע?" שהפנתה אצבע מאשימה אל הדת ו"אויבי ההיגיון" שבה לא חסך את שבטו מכוהני העידן החדש וההומיאופתיה) והתעמת עם אנשי דת, ידעונים ושרלטנים מכל סוג. בו-בזמן, יחד עם הסופר והפילוסוף סם האריס, הפילוסוף דניאל דנט והסופר והמבקר כריסטופר היצ'ינס, הוא נחשב למוביל זרם מחשבתי אגרסיווי ובלתי מנומס במיוחד, שמכונה אתאיזם חדש.

במשך השנים זכתה עבודתו של דוקינס להכרה ולכבוד רב. הוא מכהן כראש הקתדרה היוקרתית להבנה ציבורית של המדע באוניברסיטת אוקספורד (שבה גם העביר את רוב שנות הקריירה שלו), זכה במספר רב של פרסים ותוארי דוקטור של כבוד, קיבל פרסים יוקרתיים על ספרים ותוכניות טלוויזיה שכתב ויצר, ובשנה שעברה נכנס לרשימת "100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם" של השבועון "טיים". עם זאת, אף שבמשך שנים דיבר מעל כל במה נגד "ההיפותזה של האל" (כפי שהוא מכנה בדיוק מזלזל את האמונה בכוח מטאפיזי עליון), רק לפני שנתיים שיגר סוף כל סוף חץ שלוח אל לב החידה שכה מטרידה אותו: מדוע כל כך הרבה אנשים רציונליים לכאורה, בוחרים להאמין בדבר כה לא הגיוני וכה לא סביר כמו אלוהים, מבלי שיהיו להם הוכחות מוצקות לקיומו.

לחץ שחידד דוקינס הוא קרא The God Delusion ובשנתיים שחלפו מאז יצא לאור לראשונה הוא תורגם ל-31 שפות ונמכר ב-1.3 מיליון עותקים לפחות. הוא חולל מהומת אלוהים בקרב תאיסטים מכל הסוגים, הביא לכתיבתם המהירה של שבעה ספרי תגובה ויצא בארצות הברית לסיבוב הרצאות מצליח, שהזכיר מסע התעוררות דתית של מטיפים דוגמת בילי גרהם או פט רוברטסון. בישראל, שבה הספר יצא לאור לאחרונה תחת השם "יש אלוהים? - האשליה הגדולה של הדת" (הוצאת עליית גג/ידיעות אחרונות), הוא התברג לצמרת המכירות של ספרי העיון בתוך כמה שבועות.

בראיון בלעדי ממשרדו באוקספורד, מספר דוקינס שגודל כנוצרי אנגליקני ולמד בבתי ספר דתיים, עד שהחליט לנטוש את הדת בגיל 15 או 16 בהשפעת תורת האבולוציה של דארווין. "קודם לכן חשבתי שהמורכבות והיופי של החיים לא יכלו להתקיים ללא מעצב, אבל כשנחשפתי להסבר הדרוויניסטי של עולם החי הבנתי שפשוט אין צורך במעצב כזה - שהוא מיותר ושהאבולוציה מספקת הסבר הרבה יותר אלגנטי ליצירת החיים והתפתחותם", הוא אומר.

התעללות בילדים

מדוע המתין כל כך הרבה זמן עד לפרסום "יש אלוהים?" דוקינס מצחקק לשמע השאלה. "למעשה", הוא אומר, "הצעתי את הספר לסוכן שלי בניו יורק כבר ב-98' והוא יעץ לי לא לעשות את זה. הוא אמר לי שיהיה בלתי אפשרי למכור ספר כזה בארצות הברית, כך שוויתרתי וכתבתי ספר אחר במקומו. ב-2005 הצעתי את הספר שוב להוצאה וקיבלתי

מריה מפאטימה. הצילה את האפיפיור ממוות
מייל מתלהב שבו הסוכן אמר לי שכעת הוא סבור שהציבור מוכן לספר כזה. יכול להיות שזה בגלל שהם (האמריקאים) עברו שש שנים עם ג'ורג' בוש. אני חושב שלאנשים ממש נמאס להעמיד פנים שהם מאמינים באלוהים בעוד שהם לא. אני חושב שלאנשים קל יותר כשהם מגלים שמישהו אומר משהו שהם רצו לומר במשך זמן רב".

בספר, דוקינס בהחלט מבטא בקול רם, צלול ובעיקר בלתי מתנצל כל השגה ביחס לדת וכל סתירה שהוא מזהה בה ובהנחת היסוד שעליה היא מבוססת. על פני 570 עמודים תוקף המדען בנחישות של מטיף אוונגליסטי כל היבט אפשרי של האמונה באלוהים. הוא קורא ליהוה (האל היהודי-נוצרי-מוסלמי שזוכה לפופולריות רבה ב-1,500 השנים האחרונות) מגלומן דורש רע, קנאי, הומופוב, מטהר אתני צמא דם ושונא נשים; הוא מצהיר שקיומם של חדי קרן ופיות סביר בדיוק כמו קיומו של אלוהים; את הטענה שהמוסר האנושי נובע מהדת הוא מגחיך באמצעות ציטוט של סיפורי אימה תנ"כיים וטוען בלהט שהורים שמגדלים את ילדיהם להיות "ילדים נוצרים" או "ילדים מוסלמים" למעשה מתעללים בהם וכופים עליהם מערכת שקרית ומזיקה. בין לבין, הוא לועג לתיאולוגיה ("זה כלל אינו נושא"), מתכסח עם "ההוכחות" המפורסמות של תומאס אקווינס מהמאה ה-13 ("זה טיעון זה?") ומלגלג על האפיפיור יוחנן פאולוס השני שהודה ל"התגלות" של מריה מ-1917, הידועה כ"גברתנו מפאטימה", על הצלתו מניסיון התנקשות שבו רק נפצע: מאיפה נובע הביטחון של הכס הקדוש שדווקא גברתנו מפאטימה היתה זו שסייעה בידו, תוהה דוקינס בזלזול, ובכלל - האם הגברת הנכבדת או אלוהים עצמו לא יכלו להסיט את קליע המתנקש, כדי שיפספס את ממלא המקום לחלוטין?

לצד הביקורת, משרטט דוקינס גם עולם פוסט-אלוהי, שיהיה לטענתו אלים פחות וסובלני יותר. הוא מנסה לשכנע שוויתור על האמונה באלוהים אינו בהכרח ויתור על מסורות שנעזרות במנהגים דתיים, ולא נרתע מלנסות להסביר את השאלה המתבקשת: האם ייתכן שעצם קיומה של אמונה דתית הוא בעצם מנגנון אבולוציוני. לצורך זה דוקינס מציע הסבר פסיכולוגי, שלפיו לילדים אנושיים יש נטייה מולדת - ומועילה מבחינה הישרדותית - לקבל את מרותם של מבוגרים בלי יכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ושהדת היא רק תוצר לוואי מקרי של נטייה זו.

"מטעמים מצוינים של הישרדות דרווינית, מוח הילד צריך להאמין להורים, ובמבוגרים שההורים אומרים לו להאמין להם", כותב דוקינס. "הילד לא יכול לדעת ש'אל תשתכשך בלימפופו השורץ תנינים' היא עצה טובה, ואילו 'אתה חייב להקריב עז בליל ירח מלא, אחרת לא יירדו גשמים' היא במקרה הטוב ביותר בזבוז של זמן ושל עזים".

אין סיבה להאמין

"קודם כל דתות מבוססות על משהו שאינו אמיתי וזה הדבר הכי חשוב", אומר דוקינס כשהוא נשאל מה כל כך רע בדת. "גם אם הדת היתה טובה מאוד ומשפיעה לחיוב על האנושות, העניין שלי כמדען הוא לברר אם משהו הוא נכון או לא, ואני חושב שיש עדויות חזקות מאוד לכך שכל צורה של אמונה תאיסטית היא פשוט לא נכונה. אני לא צריך לטעון שיש משהו רע בדת, אלא שהיא פשוט באותה קטגוריה כמו אמונה בפיות או בחדי קרן. אין כל סיבה להאמין בפיות ואף אחד לא מצפה ממני שכשהוא יאמר לי שהוא מאמין בפיות אני אתווכח איתו ברצינות".

באמצע המאה ה-20 צפו פילוסופים שהמדע וההיגיון יחליפו את הדת, אבל זה לא ממש קרה. מדוע?

"אני דווקא חושב שזה קורה במקרים מסוימים, למשל בבריטניה ובסקנדינוויה. זה גם קורה בחצי מאמריקה ובחצי אחר שלה זה לא קורה, אבל אמריקה היא מקרה מוזר. זה לא קורה בכלל בעולם הערבי ואני לא יודע מה המצב בישראל. אני מקווה מאוד שלפחות בקרב אינטלקטואלים יש מעבר לאתאיזם. הסיבה העיקרית לכך שזה עוד לא קורה היא חינוך. הדת לא תידחק על ידי המדע מבלי שאנשים ילמדו מדע. המדע חייב להגיע אל מספרים גדולים של אנשים בכל רחבי העולם כדי שיחול שינוי כזה".

גם אם אתה צודק, רוב בני האדם מאמינים באלוהים. אולי האמונה נותנת לאנשים תקווה ונחמה. האם יש משהו רע בכך, גם אם זו אשליה?

"לאו דווקא, אבל נחזור לרגע אל הפיות. אילו מיליוני אנשים בכל רחבי העולם היו מאמינים שישנן פיות בגינה, היית יכול לשאול אותי אם יש משהו רע בכך. התשובה שלי היא שאולי אין בכך שום דבר רע, אבל שכמדען אני מתנגד לאמונה כזאת פשוט כי היא לא נכונה".

אבל אתה חושב שהדת היא גם מרושעת.

"אני בהחלט חושב כך לפעמים. בשם הדת נעשו דברים טובים ודברים רעים, אבל בשבילי זה פחות רלוונטי. אני שואל אם אפשר לצפות לכך שרוע נוצר גם כתוצאה מאמונה דתית, ואני חושב שיש בסיס לצפות לכך אם אתה מאמין שאמונה מצדיקה כל דבר. אם חונכת לחשוב שהאמונה שלך לא זקוקה לשום הצדקה אתה יכול להשתכנע להיות מחבל מתאבד, להטיס מטוסים לתוך גורדי שחקים ולחשוב בצורה כנה ואותנטית שיש לך זכות לעשות את הדברים הללו ושאתה אדם טוב ותמים שיעלה הישר לגן עדן. יש מסלול לוגי שמוביל מאמונה דתית לעשיית דברים איומים. אני חושב שלא קיים מסלול לוגי שמוביל מאתאיזם לרוע. אתאיסטים עושים דברים רעים, אבל לא בגלל שהם אתאיסטים. אנשים דתיים עושים דברים רעים פשוט בגלל שהם דתיים".

האם אתה מאמין בזאוס?

דוקינס מתעצבן במיוחד כשהוא מדבר על הנוצרים האוונגליסטים בארצות הברית ועל ארצות האיסלאם. "44 אחוז מהציבור האמריקאי סבורים שהאבולוציה פשוט לא קרתה ושהמין האנושי נוצר לפני כמה אלפי שנים על ידי אלוהים משום דבר. זה לא מיעוט קטן! 36 אחוז נוספים חושבים שהאבולוציה מנותבת על ידי אלוהים. אתה מבין? כמעט 50 אחוז מאמינים שגילו של כדור הארץ הוא פחות מ-6,000 שנים, בעוד שבמציאות הוא בן 4.6 מיליארד שנים. זה כמו להאמין שהרוחב של יבשת צפון אמריקה, מניו יורק לסן פרנסיסקו, הוא 7 מטרים ו-13 סנטימטר".

דוקינס חושב שאין סתירה בין אי-אמונה באלוהים לבין שימור מסורות בעלות שורשים דתיים. "כשאני הפרופסור הבכיר ביותר בארוחות ערב רשמיות של הקולג' שלי באוקספורד, אין לי בעיה לעמוד ולברך לפני הארוחה, משום שזה מנומס ומשום שלקולג' יש מסורת נוצרית מאז הקמתו - אז אני שמח לשמר מסורת מבלי להאמין בממבו-ג'מבו שמלווה אותה".

אמירות כאלו לאו דווקא משרתות את מטרתו המוצהרת של דוקינס - המרה לאתאיזם - אבל נראה שהוא אינו מסוגל להתאפק. הוא טוען בלהט שהדת אינה צריכה להיות חסינה מביקורת ואינה ראויה ליותר כבוד מכל היפותזה אחרת. "אני מביא בספר ציטוט שאומר שלא צריך לכבד אמונה דתית יותר או פחות מכפי שמכבדים הצהרה של השכן שלך, שטוען שיש לו אשה יפה וילדים חכמים", הוא אומר בטון מחויך. "הדת לא ראויה לכבוד מיוחד. זה טוב להתייחס בכבוד ובנימוס לאנשים אחרים, אבל אין שום סיבה להתייחס לאמונה דתית ביותר כבוד או נימוס מאשר לסוגיות כמו טעם במוסיקה או באמנות".

את הנקודה האחרונה דוקינס מדגים בספר באמצעות ציטוטים מרושעים שאסף מתוך ביקורות מסעדות שהתפרסמו בעיתונות הבריטית. לטענתו, המלים שבהן הוא משתמש כשהוא מבקר את הדת עדינות בהרבה. ועדיין, נשאלת השאלה אם הגישה שלו מועילה למאבק בדת. "זו נקודה טובה ואני חושב שהשאלה היא עד כמה אני צריך לעדן את הטיעונים שלי בגלל סיבות מתחום הטקט", משיב דוקינס. "כמה מהקולגות שלי אומרים לי שכדי להיות יותר משכנע כדאי לי להשתמש במלים עדינות יותר ולהיות פחות בוטה, כי אם לא אעשה את זה אני לא אשכנע אף אחד בשום דבר".

אבל הוא בשלו: "כשנלחמים בקרב פוליטי, כמו זה שמתנהל בארצות הברית נגד הוראת תורת האבולוציה בבתי ספר, כדאי להתפשר, אבל אני לא יכול להביא את עצמי לעשות את זה. זה טוב שיש אנשים שמוכנים להתפשר על האופן שבו הם מציגים את הדברים למען המאבק הפוליטי, אבל זה גם טוב שיש אנשים שעושים את מה שאני עושה".

כשדוקינס נתקל במאמין שמתוודע לראשונה לדעותיו ושואל בתדהמה אם הוא אכן אתאיסט, יש לו שטיק קבוע. "גם אתה אתאיסט", הוא מטיח בבן שיחו וממתין כמה שניות כדי שהמשמעות תיקלט בתודעתו. "האם אתה מאמין בזאוס? בבעל? בת'ור?" הוא שואל רטורית. "אז זהו, גם אני לא - רק שאני לוקח את זה אל אחד הלאה". ואז הוא מחייך.

יקום בלי אלוהים

זו לא הבעיה היחידה של דוקינס. אף שזרמים דתיים שונים, ובמיוחד האוונגליסטים בארצות הברית, משקיעים זמן וממון רב בניסיון להפריך את תורת האבולוציה, או לחלופין למצוא הוכחות להתערבויות אלוהיות כאלו ואחרות באבולוציה, גישתם למדע דואלית. מצד אחד מנסה הדת לאשש את הנחות היסוד שלה תוך שימוש בכלים מדעיים, אך מצד שני היא פוסלת את הגישה המדעית שעל פיה "הכל חקיר", אפילו שאלת קיומו של אלוהים.

"אני חושב שקיומו של אלוהים הוא בהחלט שאלה מדעית, משום שיקום שיש בו נוכחות אלוהית היה יקום שונה מאוד מיקום ללא אלוהים", אומר דוקינס. "קיומה של אינטליגנציה אדירה שנמצאת בשורשי היקום משמעה יקום שונה מאוד מיקום ששום דבר לא נמצא בשורשיו. זה הבדל מדעי, גם אם בלתי אפשרי או קשה מאוד לבדוק אותו.

"למדע אין תשובות על הכל וייתכן שלעולם לא יהיו, אבל זה לחלוטין לא הגיוני לקפוץ משם ולטעון שלדת יש תשובות על הכל. אני חושב שישנן שאלות שהן כל כך מסובכות שגם המדע אף פעם לא יצליח לפתור אותן, אבל מדוע שאנשים יחשבו שהדת יכולה לענות על השאלות הללו? אנשים דתיים משתמשים באלוהים כמו ששחקני קלפים משתמשים בג'וקר - כל מה שאנחנו לא מבינים אנחנו מייחסים לאלוהים, וזה כמובן לחלוטין לא הגיוני".

ולמרות זאת, אחת הטענות העיקריות נגד דוקינס היא שבעוד שהמדע יכול לספק תשובות לשאלות ה"איך", רק הדת מסוגלת לספק תשובות לשאלות ה"למה" כצפוי, דוקינס, שרואה את שאלת קיומו של אלוהים כשאלה מדעית גרידא, שהתשובה עליה חייבת להיות "כן" או "לא", מתחמם רק לשמע הטיעון הזה.

"אני חושב שזה טיעון מטופש", הוא יורה. "אין כל סיבה להניח ששאלות 'למה' הן כאלו שבכלל ראויות שיענו עליהן. בהחלט ישנן שאלות שמתחילות במלה 'למה' שיש לענות עליהן, למשל שאלות שעוסקות במוטיווציות אנושיות כמו 'למה מישהו ביצע מעשה רצח?' או שאלות שמובילות לשאלות גדולות יותר, כמו למשל 'למה מתרחשות רעידות אדמה?' אבל אם אתה שואל 'למה כדור הארץ קיים?' ואתה מתעלם מהתשובה הברורה: דיסק של גז סביב השמש נדחס לתוך עצמו ויצר כוכבי לכת, ובמקום זאת שואל 'מה התכלית של קיומו של כדור הארץ?' אני אומר לך שאין לו תכלית ושעצם העובדה שאתה יכול לבנות משפט שמתחיל במלה 'למה' ונכון מבחינה תחבירית, לא הופך את השאלה שלך לכזאת שיש טעם להשיב עליה".

ועדיין, אנשים רבים אומרים שהאמונה נותנת להם תחושת תכלית.

"הם יכולים לטעון מה שהם רוצים, אבל זה עדיין לא אומר שיש הוכחות כלשהן לאמונות שהם מחזיקים בהן. אין ספק בכך שאמונה יכולה לתת לאנשים תחושת תכלית, אבל אנשים מקבלים תחושת תכלית מהרבה מאוד דברים אחרים - למשל מאמונה מטורפת שהם נפוליאון. זה לא הופך את האמונה הזאת לנכונה".

מקהלה של משוכנעים

הסירוב של דוקינס להתקפל מול אנשי הדת בכל תחום, מעלה את השאלה אם דוקינס רק מטיף למקהלה של אתאיסטים משוכנעים בצדקתם וכלל אינו מגיע אל קהל המטרה האמיתי שלו. "אני חושב שאנשים בעלי אמונה דתית חזקה לא ישתכנעו מהספר, אבל אני חושד שיש אנשים לא מעטים שחושבים את עצמם למאמינים, אבל המחשבה שבכלל קיימת אפשרות לא להיות מאמינים לא עלתה בדעתם", הוא אומר בתגובה. "את האנשים הללו ככל הנראה אפשר לשכנע, משום שיתכן שקצתם בכלל לא יודעים שיש דבר כזה שנקרא אתאיזם. הם פשוט מניחים אוטומטית שכולם מאמינים באלוהים משום שכל האנשים שמקיפים אותם מאמינים בו".

יהודים רבים, אומר דוקינס, נמצאים בדיוק בקבוצה הזאת. "אני חושב שיש הרבה מאוד יהודים שנמצאים במצב שבו יש להם נאמנות תרבותית מובנת לחלוטין למסורת היסטורית ארוכה שיש בה אלמנט של אמונה באל, אבל הם אולי לא מבינים שאפשר להיצמד למסורות התרבותיות וההיסטוריות ולהישאר יהודי נאמן בלי להאמין באלוהים. אני חושב שהאבות המייסדים של מדינת ישראל, כמו דוד בן גוריון, החזיקו בדעה כזאת. הוא לא האמין באלוהים, אבל היה יהודי נאמן. זה נכון גם ביחס לאלברט איינשטיין. אבל יש עוד נקודה: גם אם אני מטיף למקהלה, המקהלה הרבה יותר גדולה ממה שנהוג לחשוב. אני חושב שלעודד את המקהלה לשיר בקול רם יותר ולעמוד על רגליה, זה עדיין דבר שטוב לעשות".

אתה יכול להוכיח שאלוהים לא קיים?

"לא, אבל אני חושב שהקיום שלו הוא מאוד מאוד לא סביר, כך שאני חי את החיים שלי מתוך הנחה שאין אלוהים. ושוב אנחנו חוזרים אל הפיות: אתה לא יכול להוכיח שפיות לא קיימות, אבל אנשים לא אומרים שהם אגנוסטיים לגבי האמונה שלהם בפיות, אלא שהם פשוט לא מאמינים בפיות, וזאת גם העמדה שלי ביחס לאלוהים".

איך יהיו חיינו בלי דת טובים יותר?

"אתחיל בכמה דוגמאות קיצוניות. בעולם בלי דת לא יהיו מחבלים מתאבדים שהמוטיווציה שמפעילה אותם היא בעיקר דתית. האשימו אותי שאני תוקף את המיעוט האלים, אבל מספיק מיעוט כזה כדי ליצור הרס אדיר. נכון שרק מיעוט מקרב האנשים הדתיים מוכן להגיע לקיצוניות של לפוצץ דברים, אבל נכון גם שהרוב המכובד הוא זה שמלמד אותנו ואת הילדים שלנו שלקבל דברים על בסיס אמונה בלבד ובלי הוכחות זה דבר שמתקבל על הדעת. במצב כזה נחוץ רק מיעוט קטן שייקח את התפיסה הזאת ברצינות כדי על שיהיו אנשים כמו מחבלים מתאבדים.

"כמו כן, אני חושב שהעולם יהיה טוב יותר בלי דת כי כשהתודעה האנושית תהיה חופשייה משלשלאות האמונה, המסורת והסמכות של הדת, אנשים יוכלו לפקוח את עיניהם ללמוד על העולם האמיתי. זו חוויה משחררת מאוד".

אז כל זה עתיד לקרות?

"אני לא יודע. בימים שבהם אני אופטימי אני מקווה מאוד שכן, אבל בימים שבהם אני פסימי יותר ובוחן את מה שקורה בעולם המוסלמי, שבו ההוראה של האבולוציה פשוט לא קיימת, אני נהיה פסימי מאוד. לעומת זאת, אם אתה מסתכל על מה שקורה במדינות סקנדינוויה ובמידה מסוימת אפילו על מה שקורה בבריטניה, אתה תראה שיש טרנד גדול מאוד של התרחקות מהדת. אני חושב שיש ראיות חזקות לכך שהשכלה, ובמיוחד השכלה מדעית, מביאה לירידה באמונה הדתית, כך שזה נותן לי תקווה. ושוב, כשאני מסתכל על סעודיה או כוויית, או בעצם על כל מקום בעולם המוסלמי שבו אף אחד אינו אתאיסט, האופטימיות הזאת נעלמת".*



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 20 July 2008 בשעה 20:01 | IP רשוּם צטט את טיל4

ברוך שפינוזה - המפורסם שבין היוצאים בשאלה

שפינוזה - פילוסוף יהודי הולנדי,
מחשובי הרציונליסטים במאה השבע עשרה (1677-1632)

Spinoza שפינוזה


ב-27.8.02 הנפיק השרות הבולאי, הפועל במסגרת רשות הדואר, בול לכבודו של אחד הגדולים בבני העם היהודי מאז ומעולם ומגדולי הפילוסופים בכל הדורות - ברוך שפינוזה.

ברוך שפינוזה הוא כנראה גם המפורסם ביוצאים בשאלה.

הטקסט שלהלן מתוך "יבנה - האנציקלופדיה לנוער", הוצאת יבנה תל-אביב והוצאת לרוס פריז.

ברוך שפינוזה

סבו ואביו של שפינוזה היו אנוסים ממוצא פורטוגלי-ספרדי, ששבו בגלוי ליהדותם בהגיעם אל קהילת אמסטרדם שבהולנד, לאחר שמדינה זו התמרדה נגד שעבודה לספרד. אביו, מיכאל ד'אספינוזה, נעשה באמסטרדם לסוחר אמיד ולאחד מנכבדי הקהילה, אך הוא נפטר בהיות בנו צעיר לימים.

ברוך, שנקרא גם בשם הלטיני "בנדיקטוס" ("ברוך" בלטינית), נחשב לעילוי בצעירותו והיה בקי בתנ"ך ובתלמוד ובכתבי הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, כגון הרמב"ם ור' חסדאי קרשקש. הוא למד גם לטינית ויונית, מתמטיקה ומדעים והתוודע להגותו הפילוסופית של הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט.

כמוהו כדקרט היה שפינוזה פילוסוף רציונליסט, כלומר הוגה דעות המבסס את הגותו על ההגיון ובונה את תורתו, צעד אחר צעד, על שורה של היקשים לוגיים. בכך שימש לו דוגמה ומופת ספרו של אוקלידס "גיאומטריה", שבו בנה המתמטיקאי היווני את תורתו נדבך אחר נדבך על שורה של אקסיומות.

הכפירה והחרם

שפינוזה בחן לאור השכל וההגיון את העולם ואת המהויות המטפיסיות שבו, את התנ"ך ואת תפיסת הדת היהודית שהיתה מקובלת בקהילתו, והגיע למסקנות שהיו מרחיקות לכת בדורו. הוא ביקש להוכיח שהתנ"ך אינו פרי התגלות אלוהית, והטיל ספק במסורת המייחסת את כתיבת חמשת חומשי התורה למשה רבנו; יתר על כן, הוא סבר שיש לשפוט את תורת משה וחוקיה על פי השכל הישר וקבע שלחוקים אלה אין יתרון על "חוק הטבע". שפינוזה לא האמין שהניסים המתוארים בתנ"ך התרחשו בדרך על-טבעית, וטען שאפשר להסבירם הסבר רציונלי.

רבני אמסטרדם ראו בדעותיו אלה כפירה בעיקר וחששו מפני התפשטותן; הם טענו ששפינוזה עבר בפומבי על מצוות היהדות, ובשנת 1656 הכריזו עליו חרם, קללו אותו ונידוהו ואסרו על חברי הקהילה לבוא עימו במגע.

שפינוזה עזב את עירו, התרועע עם משכילים נוצריים והתפרנס למחייתו בעיירה רינסבורג כלטש עדשות למשקפיים, ולראשוני הטלסקופים והמיקרוסקופים, המתקנים המדעיים-אופטיים שהחלו להתפתח באותם ימים.

לאחר שנים שב שפינוזה לאמסטרדם, אך בשנת 1664 עבר לפרבר של האג, וב-1670 להאג עצמה, שם חי עד מותו. הוא מת בעודו במיטב שנותיו משחפת, שהוחמרה עקב אבק הזכוכית שחדר למערכת הנשימה שלו בעת ליטוש העדשות.

תורתו של שפינוזה

בשנת 1670 הופיע בעילום שם בלטינית (השפה שבה נכתבו רוב ספריו) חיבורו "מסכת תיאולוגית מדינית", שבו קרא לכינון חופש המחשבה וחופש הדת.

גם בדורו וגם בדורות הבאים הואשם שפינוזה באתיאיזם, כלומר בכפירה בקיומו של האל, אך אשמה זו סילפה את תורתו סילוף גס. שפינוזה לא היה אתיאיסט, אלא פנתאיסט, כלומר מי שרואה את האל כמהות אימננטית, המצויה בכל, ולא כמהות על-טבעית, טרנסצדנטלית, שמעל ומעבר למציאות ולכל מה שקיים בעולם.

אלוהים, לפי תורתו של שפינוזה, איננו ישות המכוונת את מהלך הדברים מחוץ, אלא סיבת הדברים, המצוייה בהם ונובעת מתוכם.

בספרו הגדול "תורת המידות" ("אתיקה") שנדפס רק לאחר מותו, ביקש שפינוזה להשתית את המוסר על "אהבת האל השכלית": מי שתופס בשכלו את מהות האל - אוהב אותו, ומתוך אהבתו לאל הוא מסוגל לכבוש את יצרו ולסגל לו את המידות הטובות, כלומר את ההתנהגות המוסרית הנאותה.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 03 August 2008 בשעה 19:16 | IP רשוּם צטט את טיל4

ספר חדש בהוצאת דביר:

מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך

מאת פרופ' ישראל קנוהל, ראש הקתדרה למקרא באוניברסיטה העברית

ראשית ההיסטוריה של העם היהודי עומדת בפני זעזוע: מוצאנו אינו ממשפחתו של אברהם, יעקב ובניו לא ירדו מצרימה, משה הוא שם מצרי ועשר המכות לא קשורות אליו, יהשוע לא כבש את הארץ, ועוד כהנה וכנה מוסכמות מנותצות.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 26 August 2008 בשעה 04:52 | IP רשוּם צטט את טיל4

על הספר "הגיבורים שלי" של יאיר לפיד

 

ערב טוב לכם, גיבורי התנ"ך

כיום, כשהפופולריות של התנ"ך נמוכה יותר מהרייטינג של ערוץ 1 בזמן שידור "הישרדות", אם תשאלו מישהו מה זה "פרה אדומה" הוא בטח יענה שמדובר במותג של שוקולד עלית. אסף וייס סבור שכשיאיר לפיד לוקח את ספר-הספרים ויוצק אותו לתוך פורמט של תוכנית פריים-טיים – זה עושה לתנ"ך רק טוב

אסף וייס

חוץ מאבשלום קור, נראה שכולם כבר לגמרי מודעים לכך שהפופולריות של התנ"ך בקרב הציבור הרחב נמוכה יותר מהרייטינג של ערוץ 1 בזמן שידור "הישרדות". עולם הישיבות (בעיקר החרדיות, אך לא רק) מתמקד בַּתיווך של חכמי ימי-הביניים, בוויכוח הפרשני שבין רש"י לרד"ק במקום בדו-שיח המפעים שבין דוד וגולית. והציבור החילוני? הוא מעדיף את התככים שבין ג'יבארו לסבאנה.

 

אז אמנם בצבא כולנו מקבלים את התנ"ך, אבל אנחנו טורחים לעיין בו בערך בתדירות שבה אניה בוקשטיין עושה גבות. הוא מחולק רק כפריט אופנתי. סוג של רטרו שמצטלם נהדר לצד המדים והנשק ומכונן מעמד א-לה "דוֹד גיבור אשר על המשמרת". ועם כל הכבוד לטרנד החזרה למקורות בשנים האחרונות – עדיין כשתשאלו מישהו ברחוב מה זה "פרה אדומה" הוא בטוח יענה שמדובר בלוגו של שוקולד עלית.

 

לכן, הספר החדש "הגיבורים שלי", שמאגד ארבע הרצאות תנ"כיות שנשא יאיר לפיד בתיקוני ליל שבועות, עשוי לעשות לספר-הספרים רק טוב. כמו בתוכנית הראיונות שלו, לפיד מזמין אותם אחד אחד לאולפן שלו – את אברהם ומשה ועשו ויעקב ושמואל ושאול, ואפילו את מי שאמר והיה העולם. הוא מישיר אליהם מבט – לעיתים אוהד, לפרקים נוקב – ושואל ומחבק ותוהה ועוקץ וקורץ ומנתח את אישיותם המסוכסכת באופן מזהיר. כמו בטורו העיתונאי, יש בכתיבתו איזו יכולת מופלאה לפרוט על נים מאוד משותף, כל-ישראלי, שהדהודו מרטיט בלב ההמון סימפוניית תחושות שבבסיסן אמפתיה כנה. ציניקנים וצרי-עין אוהבים לצקצק שראיונותיו נראים כמו פינת ליטוף. כך או כך, מגיבורי התנ"ך הוא לא חושך שבטו אלא מאכילם מרורים רבים.

 

ההומור של חז"ל

אבל סביר להניח שדתיים רבים יאהבו לא לאהוב את הספר הזה. ראשית, כי הוא מנטרל את הגורם המלכד הכי גדול שלנו – הדיכוטומיה. נורא קל להגדיר את השיוך שלך תוך הבלטת הנגטיב של "האחר". שלילת הזולת היא הדבק הכי מוצלח שמאפשר להבנות את הייחודיות של קבוצתך – כל קבוצה, לא רק אצלנו. כך, למשל, פטריוטים אדוקים מצדיקים את אידיאל ההקרבה שלהם בטענה שהחוויה התל-אביבית הכי קשה במלחמת לבנון השנייה הייתה ביטול ההופעה של דפש-מוד בארץ; נאורים בעיני עצמם מכוננים את הליברליות שלהם תוך הדגשת המאובנות והחשיכה בציבור החרדי; ודתיים אוהבים להתבצר בבונקר ולהתרפק על הניגודיות שבין שתי העגלות: אנחנו שומרים על מסורת יהודית עשירה של מאות דורות. והם? הם מקסימום "דור 3".

 

לפיד מנפץ את ההפרדה המדומיינת הזו. הוא עושה בעצם אאוט-סורסינג לפרשנות הבלעדית של המקרא ופותח את הסיפורים הנפלאים לתהיות ביקורתיות, פסיכואנליטיות, פוסט-מודרניות, שמתכתבות עם ההוויה הישראלית. ודאי, הוא אינו

הצצה
פגישה עם שאול המלך / יאיר לפיד
בספר חדש קיבץ יאיר לפיד ארבע הרצאות על גיבורי התנ"ך שלו. ynet מעניק הצצה ראשונה לפרק ההקדמה
לכתבה המלאה

הראשון. מברוך שפינוזה וז'אן אסטרוק דרך בן-גוריון ויגאל ידין ועד יהודה עמיחי ודוד גרוסמן – מסורת ארוכת שנים גיבשה את התנ"ך כספר-הספרים של העם היהודי כולו, ולא רק של שומרי המצוות.

 

גם ההומור שנשזר בפרשנות בטח יגרום לחובשי כיפות ולסורגיהן לבלוע את רוקם. ללא ברכה. אבל למען האמת גם חז"לנו אהבו לא פעם להריץ דחקות (אגב, מוצלחות בהרבה מבדיחות הבית-כנסת שמשאירות בפה טעם של טשולנט). מאחורי זקנם חמור הסבר הסתתר לו זיק של חיוך שובבי, וכובד הראש התלמודי הופרע לא אחת בהברקות ובאירוניה עצמית. ואפילו בטקסט המקראי עצמו לא חסרות דוגמאות. למשל הסרקזם המשובח של אליהו בהפטרת השבוע שעבר שמקניט את האלוהים של נביאי הבעל: "קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל... אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ". או הפולניוּת הנרגנת שטבועה בדברי המלאכים ללוט: "לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין", כמו אומרים – נו מילא, אנחנו כבר התרגלנו להסתפק במועט.

 

כמאמינים, קשה לנו לשאת את ההאנשה הזו. כשפרשנים קוראים תנ"ך בגובה העיניים – גם אם מדובר ביראי שמיים כנחמה ליבוביץ', הרב יואל בן-נון והרב יעקב מדן – זה מניב מיד הרמת גבה במין רפלקס מותנה של התגוננות. כי חשיפת התשוקות, החולשות והאמוציות עומדת בניגוד חמור לנשגבותם של גיבורנו המיתיים. אולם בעיניי, דווקא הפיכתם לאלים מרחיקה אותם מאיתנו. איך שלא נסתכל על זה, כוחה המכונן של יצירה בעלת שיעור קומה נעוץ בתחושה אחת ויחידה שהיא מסוגלת לעורר בקורא: הזדהות. ואת אותה הזדהות אי אפשר להשיג באמצעות שרטוט מוסרני של דמויות פלקטיות וקלישאתיות.

 

טוויסט שובבי

אם התורה נמשלה למים חיים – אפשר לומר בפרפרזה שהספר הזה הוא מים בטעמים. הצלילות של הנוזל השקוף נשמרת, אבל מצטרף אליה טוויסט שובבי ואינטיליגנטי כאחד. קצת כמו זית מושרה בכוס מרטיני. בלִיל הטעמים מורכב לסירוגין מהתיאוריה הפילוסופית של עמנואל לווינס, מרעיונותיו החסידיים של ר' נחמן מברסלב, מהניסויים בקופים של הפסיכולוג הארי הארלו, ומהעושר המופלא של חכמי התלמוד. כולם בני בית אצל לפיד, והוא מזפזפ ביניהם ומותח לאורכם בחוט דק את אבחנותיו האישיות.

 

אז כשמתאגרף במשקל בינוני עם ג'ל בשיער וטי-שירט שחורה לוקח את ספר-הספרים ויוצק אותו לתוך פורמט של תוכנית פריים-טיים, אפשר לקוות כעת שהרייטינג של התנ"ך ינסוק לפחות כמו זה של אולפן שישי. ומי יודע מה הלאה? יכול להיות שהדבר הבא בעולם הסלולר יהיה רינגטון במנגינה של קדמא-ואזלא 

 



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 26 August 2008 בשעה 04:57 | IP רשוּם צטט את טיל4

שיטת הדילוגים / אוריה קניג

הנה עובדה אחת שלא ידעתם על יאיר לפיד: ספר דרשנות המקרא שלו רצוף בטעויות כל כך מביכות, שקשה להבין איך הוצאה מכובדת כמו 'ידיעות אחרונות' הסכימה לפרסמו

כשאתה מסיים לקרוא את הספר דק-הכרס 'הגיבורים שלי – ארבע הרצאות תנ"כיות' ( ידיעות ספרים) מאת יאיר לפיד, אתה יכול בעיקר להשתאות. לא לנוכח עמקות ההיגיון ובהירות המחשבה, אלא בגלל שאלה פשוטה: הכיצד איש מבין באי בית הכנסת 'בית דניאל', שם נישאו ארבע ההרצאות, לא קם ומחה, לא עימת את המרצה הנכבד עם הסתירות, ההשמטות ואינוסי-הטקסט שבדבריו? ההסבר היחיד שמניח את הדעת הוא שההרצאות הללו הושמעו מעל הדוכן, לפחות בחלקן, בשעות הקטנות של ליל שבועות, כאשר העפעפיים כבר נשמטים, כאשר שמואל א' ושמואל ב' נראים נורא דומים, כאשר קשה לזכור מי מבין שנים-עשר השבטים היה זה שהדיח את ליה.

ואחרי שאתה מסיים להשתאות, אתה מבין שחסד עשה עמנו היושב במרומים, כשנתן בלבו של יאיר לפיד להפוך דווקא את התנ"ך לתחביבו, ולא, למשל, את הכימיה. כי אילו התפרץ העיתונאי הבכיר למעבדה ונהג בה כשם שהוא נוהג בתנ"ך, האדים הרעילים שהיו עולים מאותה מעבדה דמיונית היו גורמים לפסולת הרעילה ברמת-חובב לדרוש כי יפנו אותה בהקדם.

'הגיבורים שלי', כך קרא כאמור יאיר לפיד לספרו. זהו שם רב-משמעות, המרמז בגלוי שמבחינת הכותב, הגיבורים הללו שייכים לו, נתונים לפרשנות אישית (כמו גם לפרשנות של כל מי שיחפץ), לא כפופים להכתבות מלמעלה. בהקדמה מסביר לפיד שאחד הכלים המשמשים אותו הוא "השחרור של האדם החילוני בעת שהוא מתייצב בפני הטקסט (...) אדם דתי קורא את הטקסט כשהוא נמצא בכבלים של הטקסטים המאוחרים יותר. הוא אינו מסוגל – אסור לו – להשתחרר מן האזיקים האלה". כדי לא להסתבך באזיקים ולהזעיק את השומרים, ניגש כאן אל הטקסט התנ"כי בידיים נקיות, שנשטפו היטב מכל שכבה של פרשנות מאוחרת, וננסה למצוא מה הקשר בין התנ"ך המוכר לנו לבין התנ"ך שהיה בידי לפיד כשכתב את הרצאותיו ואת ספרו.

לטאטא מתחת לשטיח

הקו המנחה בספרו של לפיד הוא פסיכואנליזה. הוא מפרקד על ספתו כמה גורמים בכירים מהמקרא, כולל אפילו האל עצמו, ומחטט בנבכי נפשם כדי להסביר מה הניע אותם לפני אי-אלו אלפי שנים. למרבה הדא-עקא, הוא בוחר להסתיר מעצמו ומקוראיו את התיאורים והעובדות שמתנגשים עם הקו השזור-לתלפיות שלו.

הדוגמאות רבות. על אברהם אבינו נאמר בספר כי הוא למעשה רצה – או לפחות לא התנגד – ששרה אשתו תילקח לבית פרעה ומאוחר יותר לבית אבימלך. וזאת מנין? כי את פרעה האל העניש על לקיחת שרה, ואילו את אבימלך לא. "ויש שאלה למה פרעה המסכן חוטף 'נגעים גדולים ואבימלך לא? (...) אלוהים בשלב הזה לא יכול לרמות אפילו את עצמו. הוא כבר יודע שלא הלוקח אשם, אלא הנותן" (עמ' 31-32). הכול טוב ויפה, למעט עובדה אחת: לפי התנ"ך – ובדקתי ומצאתי שאפילו לפי התנ"ך בסדרת 'עם הספר' של הוצאת ידיעות – אבימלך נענש גם נענש. רק לאחר שהשיב את שרה, נאמר כי "וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם".

עוד קורבן לרצח אופי בספר הוא יעקב. בכלל, בתנ"ך של לפיד יש חלוקה ברורה לטובים ורעים, כשאברהם, יצחק, יעקב ושמואל הנביא נמצאים בצד הלא נכון. מי כן שייך לטובים? ובכן, ניתן למצוא כאן כמה, כמו לוט, עשו וטומי לפיד, שדמותו מציצה כמעט בכל הרצאה. נחזור ליעקב: לאחר ששכנע את עצמו שעשו רוצה להרגו, הוא בורח לפדן, פוגש שם ברחל ונושק לה. "וכמובן שזה מעורר את השאלה" – כך לפיד – "איך הוא ידע? איך הוא ידע שהיא רחל? והתשובה לא מסובכת. היא דומה לאמא שלו (...) אז הוא מסתכל עליה ואומר לעצמו, זה בסדר, אדיפוס עוד לא נולד, אני יכול להתחתן עם אמא" (עמ' 59). אלא מה? לפיד מיהר כל כך להריץ את הסרט לסצנה של הנשיקה, שהוא החמיץ את הפסוק שמופיע רק שתי שורות קודם לכן: יעקב שואל את הרועים מה העניינים עם לבן, השלום לו, והם עונים: "שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן". אופס (במאמר מוסגר אוסיף כאן כי פירוש צמוד-טקסט, כמו זה שמתיימר לפיד לספק, לא יוכל להניח שהמילים "והנה רחל" מגיעות מפי הקול המספר ולא מפי הרועים, שכן מיד לאחר מכן מסופר "ורחל באה עם הצאן").

ואפשר גם לטאטא מתחת לשטיח פרשיות שלמות. אברהם מתואר אצל לפיד כמי שמיהר להיפטר מאחיינו לוט. "ותחשבו כמה זה מעליב. זה לוט, הבן של אחיו המת (...) איש טוב וצדיק שאף פעם לא מתלונן, שמקבל עליו את האלוהים החדש הזה שאברהם מביא, שאוהב אותו, ובפעם הראשונה שיש איתו איזושהי בעיה (...) אברהם שומט אותו כמו מגבת יד שנייה" (עמ' 32). מכאן עובר המחבר לסיפור הפיכת סדום, שהיא לדבריו "עיר שאברהם באופן אישי כבש" (ועל כך יש לי רק מילה אחת: ???). באלגנטיות ומתוך להיטות להמחיש עד כמה חדל-אישים היה אבינו הראשון, הוא מדלג מעל פרשה לא קטנה, שבה לוט נופל בשבי, ואברהם בתגובה יוצא למלחמה להשבת החטופים, עובר את הגבול צפונה, ובניגוד למקובל בימים אלה, גם מנצח. זה לא טקסט תלמודי מגמתי ומאוחר; זה פרק י"ד בספר בראשית. מגבת יד שנייה? אתמהה.

טעויות אחרות של לפיד הן על גבול המשונה, כמו למשל הקביעה שהאל הוסיף לשמו של אברם את האות ה' והפך אותו לאברהם כי זו "האות שמסמלת את אלוהים". זה בערך כמו להגיד שהעיר ירושלים נקראת על שם קבוצת הכדורגל המהוללת בית"ר ירושלים. רק מאות רבות של שנים אחרי שהתנ"ך נחתם, האות ה' הפכה לקיצור של "השם", שזו מילה שאומרים כדי להימנע מאמירת השם המפורש. זה לפחות מצחיק; פחות מצחיק מה שקורה בכל פעם שלפיד נוקט בלשון הכללה. הוא קובע למשל ששרה התעצבנה על ישמעאל סתם משום שצחק קצת, השתעשע. חז"ל אמנם דרשו אנה ואנה את המילה "מצחק", אבל לפי לפיד "אין שום מקום אחר שבו למילה 'מצחק' יש משמעות נוספת מלבד מצחק". טוב, זה כמובן אם נתעלם מ"והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", מעשה שהסגיר את עובדת היותה אשתו; ומתלונתה של אשת פוטיפר "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לצחק בי".

או ניקח את הקביעה הלפידית ש"לצעוק אל ה'" היא פריבילגיה השמורה למשה בלבד, "רק למשה ולא לאף אחד אחר בכל התנ"ך מותר היה" (עמ' 88), תוך התעלמות מכל הפסוקים המספרים שבני ישראל צעקו אל ה'. והתמיהה כפולה: בהקדמה מנה לפיד כלי נוסף המקנה לו יתרון על פרשני המקרא המסורתיים – האינטרנט, המאפשר חיפוש מהיר וקל בכל הטקסט העצום. אבל כדי למצוא את המקורות התנ"כיים האחרים למילה "מצחק" או "ויצעקו אל ה'" אין צורך באינטרנט מהיר. די בקונקורדנציה מודפסת.

הקלינגונים והתורכים

כל אלה עוד זוטות. משגים אחרים בספרו של לפיד ממוטטים לחלוטין את כל התזות שעליהן בנויות הרצאות שלמות. בפרק הראשון הוא מסביר באריכות כי אברהם מתעלם מכל ניסיונותיו של הקב"ה לרכוש את אהבתו. אלוהים שב ומתגלה, שב ומבטיח – "ואברהם כל הזמן שותק. אף מילה. לא תודה, לא גם אני אוהב אותך". והקוראים אולי אומרים לעצמם: צריך לעדכן את "אחד מי יודע" ולשיר "ארבע אמהות, שני אבות", כי אברהם, עם התנהגות כזו, מחוק מבחינתנו. אבל מי שיעלעל בתנ"ך יגלה שבערך כל שני פסוקים אברהם בונה מזבח לה' וקורא בשם ה', שזו הדרך הכי הגיונית להראות אהבה לאל. כי מה רצית שיעשה, ישלח לריבונו של עולם אס-אם-אס "חושב עליך כל הזמן"?

הבעיה עמוקה עוד יותר: לפיד יוצא מנקודת הנחה שחז"ל אמרו את כל מה שאמרו על אברהם מתוך איזו מטרה פוליטית שלהם, להאדיר את דמותו. הוא לא מבין שהם הונעו מתוך שאלה יסודית העולה מספר בראשית: למה דווקא הוא? מה פתאום אברהם? בפרק י"ב האל פונה פתאום אל אברם ומודיע לו כי הוא הנבחר, בלי שלקוראים יינתן קצת רקע, רזומה, במה זכה. על כן באים חז"ל ואומרים: לא ייתכן שהאל בחר סתם כך אדם אחד, אבל כן ייתכן שאדם אחד בחר באל. לעומת זאת, כאשר לפיד מקעקע במרץ את דמותו של אברהם, הוא אינו שם לב לכך שנפל אל תוך השאלה המקורית, וביתר שאת: מדוע ילהק התנ"ך דווקא אדם כה חסר ברק לתפקיד אבי האבות, הנבחר היחיד על פני האדמה?

ניגע קצת בשמואל הנביא: לפי לפיד, שמואל מונע על ידי טינה עזה למלך שאול, האיש שכביכול הועדף על פניו להנהיג את עם ישראל. לכן שמואל לא מכנה את שאול בתחילה "מלך" אלא רק "נגיד": "נגיד בשפת התנ"ך (...) זה לכל היותר אציל, או סתם איש חשוב" (עמ' 99). נבצע עוד גיחה לקונקורדנציה: שוב ושוב מכונה דוד, המלך האולטימטיבי, במילה "נגיד", וכמוהו גם מלכים אחרים (שלמה, ירבעם). נכון, יש נגידים שהם שרים, אבל ההכללה נטולת בסיס.

יש עוד האשמה המוטחת בשמואל: "הוא (האל) לא אומר תדיח אותו, או תעניש אותו. הוא אומר 'ניחמתי', אני מתחרט. אלא ששמואל לא צריך יותר מזה. הוא מחכה לרגע הזה כבר שנים. הוא כל כך נלהב, שהוא אפילו לא מצליח לחכות לשאול, אלא יוצא לקראתו".

כנראה מישהו אחר כאן היה נלהב להשיג את שלו, וזה לא שמואל; כי הנביא לוקח ללב את ה"ניחמתי" הזה – "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה". ואם נלך על דרך ההכללות החביבה על לפיד: אין בכל התנ"ך מקום שבו המילה "ויזעק" פירושה "יצא מכליו מרוב שמחה ופצח בריקודי דיסקו".

כאן כבר אתה מפסיק לכעוס על לפיד, שמאכיל אותך לוקשים דאשתקד, ומתחיל להתפלא על מי שלא ניתק לו את המיקרופון הספרותי. איך הוצאה מכובדת כמו 'ידיעות ספרים' מאפשרת לפרסם ספר רצוף טעויות שכזה? האם הדבר היה יכול לקרות גם בכל תחום אחר של מדע או תרבות, חוץ מאשר תנ"ך? ואם יאיר לפיד יחליט להוציא ספר על תולדות ישראל בעת החדשה, ויקבע בו שהקלינגונים כבשו את הארץ מידי התורכים, ושלראש הממשלה הראשון קראו יובל המבולבל – האם גם אז ירקדו מכונות הדפוס לחלילו?

לא רק הדתיים יכולים

יותר שמרגיזות טעויותיו של לפיד, מרגיזות צדקותיו. למשל כשהוא טוען – תוך התנצלות על התעוזה שבדברים – כי אלוהים לא רצה שמשה ייכנס לארץ המובטחת, מכיוון שהציפיות של משה לא התאימו לארץ הזו. כל הסיפור עם הסלע והמים, אומר לפיד, לא היה עונש, אלא רק תירוץ למנוע ממשה את מה שהיה צריך להימנע ממנו ממילא. קראתי ושערותיי לא סמרו, עורי לא נעשה חידודין חידודין, אפילו לא חידודין פעם אחת. זה בסך הכול הזכיר לי את פירוש האבן עזרא (לפרשת בשלח), האומר שדור המדבר לא התאים לכיבוש הארץ כי סבל ממנטליות של עבדים, ולכן "סיבב (האל) שמתו כל העם היוצאים ממצרים". אז אתה רוצה להגיד דבר דומה על משה? בבקשה. לא נפלתי.

האדישות הזו כלפי התגליות הפרובוקטיביות-כביכול עשויה להכעיס דווקא את לפיד. הלוא אחת המטרות הכמעט-מוצהרות בספרו היא להראות שלא רק הדתיים יכולים, ושבלי הפרשנות האורתודוכסית המכבידה שלהם התנ"ך נעשה הרבה יותר מובן וליברלי. אפשר להתרשם שאת השלילה הגורפת לכל מה שיגידו החבר'ה עם הזקנים והכיפות ינק לפיד עם חלב אביו. עם קצת יותר פתיחות וסקרנות מצדו, הוא היה מגלה שכל תלמיד ישיבה מתחיל יודע שרבים ממאמרי התלמוד על התנ"ך הם משלים, סמלים, המחשות. אבל לפיד מעדיף להילחם באיזשהם חרדים דמיוניים שהשתלטו לו על התנ"ך, והוא יוצא לקרב כשבידו תנ"ך דמיוני לא פחות.

בהקדמה מעיד לפיד על עצמו כי בעשר השנים האחרונות הקדיש לתנ"ך חלק גדול מזמנו הפנוי. אני לא יכול להגיד על עצמי הצהרה דומה. רוב הקשר השגרתי שלי עם התנ"ך מתמצה בקריאה עצמית של פרשת השבוע בליל שבת, בדרך כלל בסביבות שבע-שמונה בערב. שזה, פחות או יותר, הזמן שבו לפיד מגיש בערוץ 2 את 'אולפן שישי'.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 26 August 2008 בשעה 11:51 | IP רשוּם צטט את טיל4

על הספר "מלכים ג'" של יוכי ברנדס.

 

הבעיה עם דוד המלך / שירי לב ארי

 

יוכי ברנדס חושבת שספרה החדש "מלכים ג'" יכול להימכר במיליוני עותקים בכל העולם. "אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה; הבנתי שאם אני לא אעשה את העבודה, אף אחד לא יעשה אותה בשבילי", היא אומרת, ומספרת איך פחדה "פחד מוות" מיגאל שוורץ וכמה היא אוהבת את מיכל בת שאול

יוכי ברנדס: "אומרים לי, חשבנו שאת כותבת על חדר המיטות החרדי, ובמקרה קראנו ספר שלך ונהנינו"
תצלום: דודו בכר
להעניק לספר שם כמו "מלכים ג'" - כאילו היה המשכו הישיר והטבעי של ספרי מלכים א' וב' מן התנ"ך - הוא צעד שיש בו לא מעט יומרה. "אני יומרנית", אומרת מיד הסופרת יוכי ברנדס, "אני כותבת ספרים לא רק כדי שיקראו וייהנו, אלא גם כי אני רוצה לחולל טלטלה מסוימת בקוראים ולשנות את המבט שלהם על דברים. אני רוצה שיהיו להם מחשבות חדשות על החברה ועל התרבות שלנו".

"מלכים ג'", הרומן החדש והשישי במספר של יוכי ברנדס, הרואה אור כעת בהוצאת כנרת, הוא רומן תנ"כי העוסק בפילוג בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה ובמודלים של מנהיגות. ברנדס, מורה לתנ"ך במקצועה, היתה עם השנים לסופרת רבי מכר - הקהל נהנה לקרוא את ספריה, המבקרים לא תמיד.

ספרה הראשון, "גמר טוב", שתיאר את התפרקות נישואיהם של זוג חרדים צעיר מבני ברק, ראה אור בספרייה החדשה של מנחם פרי ב-1997 וזכה להצלחה. אחריו עברה ברנדס להוצאת ידיעות אחרונות, שם היו ספריה לרבי מכר גדולים: "הגר" מ-1998, "לכבות את האהבה" מ-2001, "גרעינים לבנים" מ-2003 ו"וידוי" מ-2005.

השנה עזבה ברנדס את הוצאת הבית שלה ונדדה אל הוצאת כנרת. על עריכת ספרה החדש חתום פרופ' יגאל שוורץ, דמות מרכזית בעולם הספרות הישראלי, עורכם של סופרים נחשבים כמו צרויה שלו, גבריאלה אביגור-רותם ואהרן אפלפלד.

ברנדס, שמרבה לכתוב בעט קלה על העולם הדתי החרדי, על הציונות, על המקרא, על זהות יהודית, מצטרפת כעת אל החבורה הנכבדת הזאת. "פחדתי מיגאל שוורץ פחד מוות", היא מודה. "כשאמרו לי שהוא רוצה לערוך אותי, מצד אחד הייתי מאושרת, אני יודעת שהוא בוחר את הסופרים שלו עם פינצטה, מצד שני אני יודעת שאני לא ס' יזהר. אני גם לא רוצה ולא יכולה להיות ס' יזהר. אני סופרת שכותבת ספרות פופולרית לציבור הרחב, אני רוצה להגיע להרבה קוראים, רוצה לרגש, לא מפחדת שיגידו שזה קיטש, אני רוצה שיבכו אצלי. זה אני.

"אז כשנפגשנו אמרתי לו את האמת, זה כבוד גדול בשבילי, אבל אתה יודע מי אני. הוא אמר לי, אם היית באה אלי לפני 20 שנה, הפחד שלך היה מוצדק, כי אז באמת חשבתי שיש רק סוג אחד של ספרות, שכולם צריכים להיות ס' יזהר. אבל הטעם שלי נפתח, אני אוהב היום יותר סוגים של כתיבה, ואני אעזור לך להיות הכי טובה שאפשר. זה היה נפלא לעבוד אתו".

אני יוצאת למאבק

לא פעם כתבו המבקרים על ספריה של ברנדס דברים קשים; שהיא כותבת ספרות פופולרית, קלה ושטחית. ברנדס קוראת את הביקורות ולפעמים גם נעלבת. "הביקורות מתחלקות לשלושה סוגים", היא מסבירה. "יש מבקרים שמקללים ומגדפים, ואתם אני באמת לא מתעסקת. אריק גלסנר, למשל, כתב על 'וידוי' שזה ספר מגעיל ודוחה. אני לא יכולה להתייחס לזה.

"יש מבקרים שמתייחסים ברצינות לספר ואוהבים אותו, בעיקר בכתבי עת ספרותיים, יהודית אוריין או פרופ' יהודית באומל. ויש מבקרים שנמצאים באמצע, כמו סמדר שיפמן או זיוה שמיר; הם כותבים ביקורת עניינית, וזה בסדר שיגידו גם דברים לא טובים על הספר. אבל לפעמים אני מרגישה מתוסכלת. או-קיי, אני סופרת פופולרית, אבל יש ספרות פופולרית שיכולה להיות עמוקה בסוגה ולתת ערך מוסף לקוראים. אז יש מבקרים שמבינים את זה ויש כאלה שלא, ובסך הכל אני שמחה בחלקי".

למה עזבת את הוצאת ידיעות?

"אני אוהבת את אנשי ידיעות אבל אני מאוד שאפתנית, אני רוצה להתקדם בכל התחומים, ויש לי עוד מקומות להגיע אליהם".

אילו למשל?

"בשוק הישראלי יש לי שאיפות למכור יותר. 'גרעינים לבנים' מכר עד היום 70 אלף עותקים, 'הגר' מכר 60 אלף עותקים, ואני יודעת שבמושגים של ישראל זה הרבה, אבל אני רוצה להגיע ל-100 אלף קוראים. עוד דבר זה תרגום הספרים שלי לשפות זרות והפצתם בחו"ל. אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה. אני שומעת על 40 סופרים שנוסעים ליריד הספרים, חלק מהם כתבו ספר או שניים בלבד, ואני כתבתי שישה שזכו להצלחה, ואף ספר שלי לא תורגם לשום שפה. עכשיו הבנתי שאם אני לא אעשה את העבודה, אף אחד לא יעשה אותה בשבילי. 12 שנה אני רק כותבת וכותבת, עכשיו אני מתכננת לקחת פסק זמן ולהגיע לקוראים בחו"ל. אני מאמינה שספר כמו 'מלכים ג'' יכול למכור מיליונים בעולם. אני יוצאת למאבק הזה".

היא רגילה למאבקים. "זה אולי לא תמיד נראה ככה, אבל אני עובדת נורא קשה וסופגת הרבה מכות עד שאני זוכה להצלחה", היא אומרת. "הכתיבה קשה לי, ההתקבלות שלי בממסד הספרותי קשה, ורגלי נדחקו לא פעם. את יודעת כמה פעמים אנשים אומרים לי, חשבנו שאת סופרת שכותבת על חדר המיטות של העולם החרדי, ובמקרה קראנו ספר שלך ונהנינו. זה רק נותן לי דרייב גדול יותר להמשיך לעבוד".

למה דווקא מיכל

ברנדס - בת 49, נשואה לאיש מחשבים ואם לארבעה ילדים, שני בנים המשרתים בצבא ושתי בנות שלומדות בבית ספר - היא חייכנית, מדברת מהר והרבה, ברהיטות ובכנות. היא נולדה בחיפה וגדלה בפתח תקוה במשפחה חרדית. היא למדה בבתי ספר חרדיים של רשת בית יעקב, אבל המשיכה ללימודים אקדמיים וסיימה תואר שני ביהדות במכון שכטר של התנועה המסורתית בירושלים. שנים רבות לימדה תנ"ך בבתי ספר, במכללות ובמוסדות תרבות. הפרסום הראשון שלה היה סיפור קצר, "מאדים", שראה אור ב-1996 בכתב העת "אלפיים".

"מלכים ג'" מספר את סיפורו של שלומעם, נער מן העיר צרידה שבנחלת אפרים, שיוצא למסע חיפוש אחר זהותו ושורשיו. הספר מתאר דמויות מרכזיות בעולם המקרא ומציע מבט אחר עליהן, לפעמים הפוך מהפרשנות המקובלת.

"התנ"ך הוא היצירה התרבותית הכי יקרה לי מאז ומעולם", אומרת ברנדס, "ואחת הדמויות שאני הכי קשורה אליהן היא מיכל בת שאול. בעיני זו הדמות הטרגית ביותר בתנ"ך. היא האשה היחידה בתנ"ך שהעזה לאהוב והחליטה להתחתן עם הגבר שהיא אוהבת. מצד אחד היא נועזת וחזקה, מצד שני גורלה טרגי, לא נשאר לה כלום בחיים - הגבר היחיד שאהב אותה נלקח ממנה, הגבר שהיא אהבה, דוד, לא אהב אותה, ניצל אותה, הרג את משפחתה ואת ילדיה. המתח הזה שיגע אותי. ועוד יותר שיגע אותי כשגיליתי שחז"ל אומרים על מיכל שהיא הניחה תפילין. למה הם אומרים את זה דווקא עליה, ולא על דבורה או מרים הנביאות?

"לאט לאט הבנתי שדווקא משום שמיכל כל כך נועזת וחזקה, התנ"ך מעניש אותה בגורל שלה, וחז"ל מחזקים את זה וכאילו אומרים - את רוצה להתנהג כמו גבר? את רוצה להניח תפילין? מותר לך, אבל תזכרי שאת עלולה להישאר כמו מיכל, בלי אהבה, בלי ילדים, בלי משפחה. כשאני מלמדת על מיכל, אני מראה איך דוד משמיד את שושלת בית שאול - ואנשים המומים. כשלומדים תנ"ך בבית ספר הפרקים האלה מושמטים מחומר הלימוד, כאילו מערכת החינוך הישראלית לא רוצה שיבינו שדוד היה בעצם הראשון שפילג את ישראל, הוא זה שהקים את מלכות יהודה".

ברנדס התיישבה לכתוב, ובמקום סיפור אישי על מיכל, יצא לה סיפור על התקופה כולה. "המצאתי מעט מאוד בספר", היא אומרת, "95% ממה שכתבתי כתוב או בתנ"ך, או אצל חז"ל, הספרים חיצוניים, הברית החדשה, התרגומים לתנ"ך. רציתי לספר סיפור מנקודת המבט של ישראל, כי התנ"ך שאנחנו מכירים הוא יהודאי, והוא אומר - אלוהים נתן את המלכות לדוד, ודוד נזהר שלא להרוג את שאול. ואז מופיע פסוק אחד - ותהי המלחמה ארוכה בין שאול ובין דוד, ודוד הולך ורב ובית שאול הולכים ומתמעטים. יש כאן מלחמה עקובה מדם שבה דוד רוצח בשיטתיות את בית שאול".

כמעט כל תלמידי ישראל למדו שירבעם בן נבט היה מנהיג גרוע שעשה הרע בעיני אלוהים ופילג את הממלכה. הספר של ברנדס מציג אותו דווקא כדמות נאורה. "ירבעם היה ענק כמו משה רבנו", היא אומרת. "3,000 שנה אנחנו מפנטזים על משיח בן דוד, אבל קולות מסוימים בתרבות שלנו מספרים על מודלים אחרים של מנהיגות, על שאול ועל ירבעם. אלה סגנונות מלוכה אחרים לגמרי. אני לא אומרת חלילה שצריך למחוק את המודל של דוד, אלא לנסות לחשוב על האופציה של משיח בן יוסף. חז"ל מדברים על זה, הרב קוק מדבר על זה, זו אופציה קיימת".

מה ההבדל בין שני המודלים?

"במנהיגות בית יוסף יש הרבה יותר פלורליזם דתי. המודל של דוד הוא ריכוז הפולחן במקום אחד".

פלורליזם דתי כזה בזמנו לא היה משמר סוג של פגאניות?

"בתקופה ההיא הפגאניות והמונותיאיזם עדיין היו משולבים. מה, לרחל אמנו לא היו תרפים? מודל המנהיגות של ירבעם הוא מונותיאסטי, אבל הרבה יותר פתוח, מאפשר חופש, הרבה פחות מאוים והרבה פחות אלים. ירבעם מורד בבית דוד במלחמה ללא דם. הוא עושה מרד מסים, וההרוג היחיד הוא אדורם אשר על המס. לעומת דוד, שהמרידה שלו בשאול היתה שטופת דם. הוא רוצה את כל ישראל מהפרת עד החידקל, ובית מקדש אחד לכולם. הפנטסיה של ארץ ישראל הגדולה, שבה כולם עושים אותו דבר ואין גוונים, הפנטסיה של לנצח את הגויים בכוח הזרוע ולעשות מלחמת גוג ומגוג ולשלוט - היא פנטסיה דודיסטית. אבל אפילו התנ"ך מציע עוד פנטסיות".

אחותי ניתקה קשר

בעולם שברנדס באה ממנו, תזה כזאת יכולה להיחשב כפירה מוחלטת. אבל היא, בדרכה, דווקא רואה בעצמה יהודייה מאמינה. "אני לא הלכתית", היא אומרת, "אני אמנם מכירה את ההלכה ולומדת אותה, אבל אין לי מחויבות אליה. אני נהנית לשמור על מצוות מסוימות, והתרבות היהודית היא התרבות היחידה שיש לי - אני באמת בורה ונבערת בתרבויות אחרות".

היא גדלה עם חמישה אחים ואחיות, אבל כיום אין לה קשר עם רובם. "העולם החרדי של פעם שונה מאוד מהעולם החרדי של היום", היא אומרת. "רק 10% מהחרדים גרו אז בגטאות בבני ברק ובירושלים, וכל השאר חיו חיים פתוחים, האבות עבדו, הלכנו לראות טלוויזיה אצל השכנים ביום העצמאות, הלכנו לסרטים. אבל לפני 30 שנה העולם החרדי הפנאטי ניצח, והוא הפך להיות מסתגר ובדלני.

"רוב האחים שלי חרדים, והילדים שלהם עוד יותר קיצוניים מהם. עם אחות אחת היה לי קשר עד הבת-מצוה של הבת שלי, לפני חצי שנה. היא באה לאירוע, ודיברתי שם בביקורתיות על אליהו הנביא. בגלל זה היא ניתקה אתי קשר. בשבילה הספר החדש שלי הוא ממש סדין אדום".

לא פעם חוזר בספר הרעיון על כוחם של סיפורים, שהוא רב וגדול יותר מכוחן של חרבות - שכן הסיפורים הם אלה שקובעים מי יחיה ומי ימות בדורות הבאים. "ההיסטוריה מוכיחה שבסופו של דבר, תרבויות משתמרות לא על פי ניצחונות צבאיים וכיבושים, אלא על פי מיתוסים וסיפורים", אומרת ברנדס.

האמת העובדתית ההיסטורית, היא אומרת, "לא מעניינת אותי. פרופ' ישראל פינקלשטיין יקרא את הספר הזה ויגיד מה פתאום, בזמן דוד ושלמה לא היתה אוריינות ולא כתבו סיפורים. נכון, אבל אני מתייחסת לתנ"ך כאל ספרות".

במציאות הישראלית, במלחמת הנרטיווים של העם הישראלי מול העם הפלשתיני, דווקא יש משמעות לאמת העובדתית.

"בוודאי, למה שקרה ב-100 השנים האחרונות יש משמעות. ככל שאנחנו יותר קרובים להתרחשויות זה מאוד רלוונטי, אבל מה שיכריע את הניצחון בטווח הרחוק זה מה שנספר שהיה. היהדות נשתמרה לא בגלל מה שבאמת היה, אלא בגלל מה שהיא סיפרה ועודנה מספרת לילדיה, בגלל 'והגדת לבנך'".

צימאון גדול

התנ"ך חזר לאופנה. לאחרונה ראו אור לא מעט ספרי פרוזה ועיון העוסקים בו ובגיבוריו ומציעים להם פרשנות חדשה ומודרנית. ביניהם, מלבד "מלכים ג'", "הגיבורים שלי" של יאיר לפיד, שבו הוא עוסק בדמויות מקראיות כמו אברהם, יעקב, עשו, משה, שמואל ושאול. בעוד חודשים אחדים יראה אור ספר חדש מאת מאיר שלו ובו קובץ מאמרים אישיים על סיפורי התנ"ך - מעין המשך לא-רשמי לספרו האהוב "תנ"ך עכשיו", שיצא לאור ב-1985 והתחיל למעשה את העיסוק הספרותי החילוני בתנ"ך.

בארצות הברית ז'אנר הספרים הבדיוניים המבוססים על סיפורי התנ"ך ("ביבלו-פיקשן") פורח זה שנים - אחד הבולטים בהם מהשנים האחרונות הוא "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט, שגולל סיפור אחר על דינה, בתם של יעקב ולאה, ועל יחסיה עם שכם בן-חמור. צעד דומה עשתה לפני שנים אחדות שלומית אברמסון עם "מעשה תמר", שגולל את סיפורה של תמר אשת יהודה.

לרשימה הזאת אפשר להוסיף את "למלך אין בית" מאת חגי דגן, רומן מתח שתיאר כת יהודית הרואה בשאול המלך את מייסדה; "דבש אריות" מאת דויד גרוסמן, שפירש את סיפור שמשון דרך נקודת מבט פסיכולוגית; ו"חיי עם האבות" מאת דב אלבוים. העיסוק החילוני בתנ"ך לא תמיד משמח את קהל הקוראים הדתי. לפני כשבועיים התפרסמה בעיתון "מקור ראשון" רשימת ביקורת שכתב אוריה קניג ובה מנה שורה של אי-דיוקים שמצא בספרו של לפיד. עם זאת, נדמה כי גם אילו נכתב ספרו של לפיד בצורה מדויקת להפליא, הוא היה מעורר אנטגוניזם בקרב חלקים מסוימים בחברה הדתית, ולו בשל חילוניותו המובהקת של לפיד.

העיסוק בארון הספרים היהודי נראה כמו סיפוק צורך של ישראלים חילונים במשמעות רוחנית ותרבותית. "אני רואה ריבוי גדול של ספרים ושל הרצאות בנושאי תנ"ך, ויש לכך קהל גדול", אומר מאיר שלו. "זה יכול להעיד על צימאון גדול של אנשים לתנ"ך - לא יעזור כלום, בתנ"ך יש דברים מופלאים, כותבים שם סופרים נפלאים, ויש בו סוד של צמצום שכבר כמעט שכחנו. אנשים מעוניינים בתכנים יהודיים לא מידי מטיפים וממסדים דתיים, מפלגות דתיות ורבנים פוליטיים, אלא מידי אנשים שבסך הכל די דומים להם".

ברנדס קוראת לסופרים שעוסקים בתנ"ך "מיקראיסטים", ומונה את צרויה שלו, שפרה הורן, יהודית רותם, מירה מגן ואחרים. "יותר ויותר סופרים מתקשרים עם התנ"ך ומנהלים אתו דיאלוג", היא אומרת. "הם בעצם סוג של פרשנים. מאיר שלו כותב תנ"כית ממש, אבל גם 'מר מאני' של א"ב יהושע - אי אפשר להבין אותו בלי ההקשר התנ"כי של יחסי חם וכלתו, יהודה ותמר. הוא ספוג תנ"ך".



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 18 September 2008 בשעה 09:20 | IP רשוּם צטט את טיל4

דברים שלא ידעתם שאסורים בשבת:

אסור ללמוד למבחן- משום - חורש
אסור לאחר לחבר בשמירה- משום - טוחן
אסור לסמוך על חבר- משום - בונה
אסור לנטות לדעה מסויימת בויכוח כי אז אתה - צד - בויכוח
אסור למסור דרישת שלום משום... דש
אסור לצהול ולרקוד משום - מרקד
אסור לחשוב מחשבות קונספירציה משום - קושר
אסור להקל משום - מתיר
אסור ליפות את אחיך משום - מחתך
אסור להכעיס משום - מבעיר
אסור להצחיק אדם יותר מדי משום - קורע



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 03 October 2008 בשעה 12:14 | IP רשוּם צטט את טיל4

אבא חילוני ואבא חרדי ליטאי - מסבירים את מהות החנוכה

האבא חרדי ליטאי מסביר:
-אבא, איך ניצחנו את היוונים ?
-בעזרת השם.
-אז בשביל מה המכבים?
-הם היו רק החיילים . השם עזר להם בעזרת השם, וברוך השם הם ניצחו .
-המכבים היו חיילים?
-אה... חיילים של השם, צבאות השם.
-אז המכבים היו חב"דניקים
-לא! לא! חס וחלילה!! הם היו ליטאים.
-ליהודה המכבי היה נשק ?
-כן .
-אז יהודה המכבי היה חילוני או גוי ?
-חס ושלום, מה פתאום חילוני או גוי?
-אבל רק חילונים וגויים הולכים לצבא
-פעם גם דתיים היו הולכים לצבא.
-למה המכבים הלכו לצבא ואנחנו לא?
-כי היום התורה שומרת עלינו .
-ואז התורה לא שמרה עליהם ?
-אולי תלך עם מוישי לקרוא קצת משניות?
-המכבים למדו משניות?
-למדו תורה. הרבה תורה .
-ולא עבדו?
-חס ושלום.
-אז אנטיוכוס נתן להם כסף ?
-לא . הם עבדו והרוויחו פה ושם.
-בשחור כמו דוד יענקי?
-יענקי לא עובד בשחור !
-אז במה עבד מתיתיהו ?
-הוא היה חקלאי.
-מתיתיהו היה תאילנדי ?
-ד' ירחם, מה פתאום תאילנדי ?
-אז איך הוא עבד בשדה עם חולצה לבנה?
-ומנין לך שלבש חולצה לבנה?
-מוישי אמר לי שיהודי אמיתי הולך רק עם חולצה לבנה .
-אתה מבלה יותר מדי עם המוישי הזה. אבל הוא צודק .
-מה רצו המכבים?
-הם רצו מדינה יהודית עצמאית, שהם ינהלו אותה .
-זה גם מה שאנחנו רוצים?
-כן, אבל אסור לנו להגיד את זה. אנחנו לא צייוינים.
-אבא, אני רוצה להיות מכבי, ציוני , חייל !!
-געוואלד! מה קרה לך ?!
-בצחוק אבא, אני הולך להופעה של שוואקי.
-אה, יופי. תמסור ד"ש למשפחה של מוישי .

האבא החילוני מסביר :
-אבא, למה המכבים נלחמו ביוונים?
-לא עכשיו.
-למה לא עכשיו?
-אני רואה עכשיו כדורסל.
-נו אבא!
-אה... מה זה חשוב. העיקר שהם ניצחו.
-אבא, באנציקלופדיה כתבו שזה בגלל שהמכבים לא רצו לאכול חזיר.
-יכול להיות.
-ובגלל זה היתה כזאת מלחמה!?
-תראה, חזיר זה ים של כולסטרול, אולי המכבים היו בקטע של בריאות וכל זה.
-ובגלל זה הייתה מלחמה?
-המכבים האלה מהבריאות, יכולים להיות נורא קיצוניים.
-למה היוונים הכריחו אותם לאכול חזיר?
-כי הדתיים עושים עניין מכל דבר.
-המכבים היו דתיים?
-מה פתאום, דתיים לא הולכים לצבא.
-אז איך הם ניצחו את כל היוונים?
-אלוהים עזר להם.
-אבל אמרת שאין אלוהים
-באמת אין.
-אז יש או אין?
-אין. אבל הם חשבו שיש.
-אבא, לא הבנתי.
-מה לא הבנת?
-אם יש אלוהים
-אז תשאל את אמא.
-כל פעם שאתה לא יודע משהו אתה שולח אותי לאמא
-אני יודע דברים חשובים. אם יש אלוהים זה לא חשוב.
-כתוב שיהודה המכבי ניצח את היוונים בבית חורון.
-אם כתוב אז כתוב.
-איפה זה בית חורון?
-רחוק. זה לא בארץ, באמריקה.
-אבא, קולומבוס גילה את אמריקה רק בשנת 1492
-אתה יודע שאתה נודניק? זה בשטחים.
-מה, אבא, המכבים היו מתנחלים?
-ידעתי. אולי תלך לשחק עם שון?
-אבא, כשנהיה שוב בטיב טעם, גם אותי יכריחו לאכול חזיר?
-אם אתה ממשיך עם השאלות האלה, אין פסטיגל השנה!
-אבל אבא אני מפחד, יש לי רק אחות אחת
-אז מה?
-למכבים היו חמישה אחים שנלחמו ביחד
-אולי תלך לראות דורה?
-רוצה לראות מכבי
-טוב תראה מכבי.
-אבא, איפה המכבים?
-הנה בצהוב.
-אלה מכבים?
-כן.
-איך קוראים להם?
-פייזר, ביינום, באטיסטה, בלות'נטאל וקאמינגס.
-אוף אבא אתה מעצבן. זה לא שמות של מכבים
-לאן אתה הולך?
-להילחם ביוונים!
-אתה לא הולך לשום מקום!
-אני רוצה להיות מכבי, דתי ומתנחל!
-השתגעת?? אתה לא יוצא מהבית! שמעת?!!
-
סתם אבא, תירגע. אני קופץ עם שון למקדונלדס
-אה. יופי. תביא לי צ'יזבורגר.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 18 October 2008 בשעה 10:21 | IP רשוּם צטט את טיל4

לא התחזקות, היחלשות

הגיע הזמן לומר בגלוי: נטישת ההיגיון המדעי לטובת מיסטיקה אינה סימן להתחזקות אלא להיחלשות

גלעד פדבה

מפורסמים למיניהם המבקרים במכונים להחזרה בתשובה משתמשים באחרונה בראיונות לתקשורת במונח האופנתי "התחזקות". המונח הזה מרגיז ומקומם והגיע הזמן לומר בגלוי: נטישת ההיגיון המדעי לטובת מיסטיקה ואיומי גיהינום, המרת הביקורתיות בסגידה לאדמו"רים, הפיכת סודות הקבלה לכספומט, החלפתם של דארווין ואיינשטיין ב"באבות" ומטילי-קללות למיניהם, התפלשות על קברי צדיקים במקום נטילת אחריות אישית, נהייה אחר מטיפים כריזמטיים במקום טיפול מקצועי במכאובי החיים – כל אלה אינם מעידים על התחזקות אלא על היחלשות.

 

חלק ממנגנוני-ההחזרה בתשובה מרופדים בתקציבים נדיבים וכך הם מסוגלים לסבסד הטפות של סופשבוע בנופים גליליים קסומים ולהבדיל, עצרות באולמות, ולהגדיל בכך את כוחן האלקטוראלי של המפלגות החרדיות ויכולת-המיקוח שלהן. ההחזרה בתשובה מתמקדת, בשלב הראשון, ביצירת סלידה כלפי התרבות החילונית ובשלב השני, חיזוק רגשי-אשמה ונחיתות הנובעים מאי-קיום מצוות הדת ואי-בקיאות כביכול בנושאי יהדות.

 

בניגוד להטפות של כמה מחזירים בתשובה, התרבות החילונית הינה מורכבת, מגוונת, עשירה ומעניינת. היא כוללת לא רק דוגמנים חלולים מדעת, כוכבניות לרגע, פוליטיקאים ציניים, עבריינים שהפכו לסלבריטיז וסלבריטיז שהפכו לעבריינים. התרבות החילונית כוללת גם גיבורי-תרבות משמעותיים כמו אפלטון, סוקרטס, אריסטו, שקספיר, דקארט, פרויד, קארל מארקס, ג'ודית באטלר, מישל פוקו, א.ב. יהושע, עמוס עוז, נתן יונתן, חיים נחמן ביאליק, יונה וולך, יורם קניוק, רוני סומק, מאיר שלו, אביהוא מדינה, ארז ביטון, נעמי שמר, אייבי נתן, שייקה אופיר, אסא כשר, אורי אבנרי, אורי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יצחק אוורבוך-אורפז ורבים נוספים. הפחדותיהם של מחזירים בתשובה מוצאות אוזן קשבת במיוחד אצל קהל בלתי-משכיל מהשכבות המוחלשות שלא זוכה להכיר את המורשת הפילוסופית, האמנותית, התרבותית והחברתית הנפלאה הזאת.

 

העולם הזה רחוק מלהיות מלאכת-מחשבת אלוהית. אנו חיים בעולם רווי סבל ואלימות, צער ויגון, איבה ומשטמה. חוסר השלמות הוא תכונה בסיסית של הקיום האנושי והעולם שמסביבנו, ואם יש איזשהו עיקרון מארגן חיצוני האחראי לכל זה, הרי ששגיאות-התכנון שלו מזדקרות לעין. אף כתבי הקודש היהודיים אינם מספקים תשובות לכל בעיות העולם, ודאי לא בעידן אוטוסטרדת המידע, השיבוט הגנטי ופצצת האטום. לימודי-יהדות שאינם מתבססים על סגידה עיוורת לרבנים אלא על גישה אקדמית ביקורתית, ראויים ליחס רציני ומעמיק לא פחות מלימודי פילוסופיה כללית, היסטוריה, קולנוע ומיניות האדם.

 

התרבות החילונית מתנערת ממעשיהם של חלק מהחוזרים בתשובה הלוחצים על קרוביהם וחבריהם ללכת בעקבותיהם תוך הפעלת סחיטה רגשית בלתי-נסבלת. היא חושפת את צביעותם של מחזירים בתשובה המצהירים על אהבת אחים אך מקללים מבוקר עד ערב את החילוניים המבלים בשבת, השמאלנים, המהגרים שאינם יהודים עפ"י חוקי ההלכה, הפמיניסטיות, ההומואים והלסביות וכל מי שאינו כמותם.

למעשה, החזרה בתשובה נפוצה הרבה פחות מכפי שחשבתם. הרי כמעט כל חילוני מכיר לפחות עשרה, עשרים או שלושים דתל"שים (דתיים לשעבר) – והרבה פחות חז"בים (חוזרים בתשובה) – בסביבתו הקרובה. רבותיי העיתונות, הפסיקו לפנק בכתבות-ענק כל תת-סלבריטי שהפסיק להופיע בשבת. צאו וספרו בקול גדול על המוני החוזרים בשאלה המצטרפים למחנה המתון מדי שנה, דווחו על קשייהם, מכאוביהם ואומץ-לבם הבלתי מבוטל.

 

מול הניסיונות לשאוב את מחפשי-הדרך אל מלתעות האמונה הקיצונית, על המחנה החילוני לפתח, לטפח, לעודד ולהשקיע הרבה יותר במוסדות השכלה המעודדים חשיבה הומניסטית, ליבראלית, בלתי-מסתגרת ובלתי מתבדלת, שאינה חוששת להציב שאלות קשות (מדוע אלוהים העדיף לשתוק בתקופת השואה?), שוחרת שלום ושוויון, כזאת שאינה מבחינה בין עם "נבחר" ועם "נחות" ומתנגדת נחרצות לאפליה בין אדם לאדם ובין דם לדם. כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר – לא לפחד כלל.

 

גלעד פדבה הוא ד"ר לפילוסופיה, חוקר ומרצה לתקשורת חזותית, קולנוע ומיניות



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 05 November 2008 בשעה 19:10 | IP רשוּם צטט את טיל4

תביעה נגד אלוהים בוטלה כי אין לו כתובת/ 16.10.08

בית משפט בנברסקה ביטל תביעה שהוגשה נגד אלוהים, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון. זאת, מכיוון שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים. התובע, הסנאטור ארני צ'יימברס, הגיש את התביעה בשנה שעברה, וביקש כי הנתבע יוצא להורג על-ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור. זאת, משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ".

 

צ'יימברס אמר כי הגיש את התביעה אך ורק כדי להבהיר כי לכל אחד צריכה להיות גישה למערכת המשפט, ללא שום קשר למצבו הכלכלי. אך בית המשפט שם מקל בגלגליו כאשר קבע כי על-מנת להתקדם בהליכים המשפטיים, לבית המשפט חייבת להיות נגישות לנתבע.

בהחלטת השופט נקבע כי "בהתחשב בכך שבית המשפט גילה כי אין אף שירות ציבורי המשפיע על הנתבע, התביעה נדחית". עם זאת, צ'יימברס, שסיים את הפקולטה למשפטים אך לא ניגש לבחינות הלשכה, סבור כי מצא פרצה בהחלטה.

 

לדבריו, "בית המשפט בעצמו הודה בקיום אלוהים, ומשמעות הדבר היא שהוא מכיר בכך שהאל הוא יודע כל". והטענה ממשיכה: "מכיוון שאלוהים יודע הכל, הוא קיבל את דבר התביעה". לצ'יימברס ישנה זכות לערער על החלטת בית המשפט תוך 30 יום. הוא הבהיר כי לא החליט עדיין על צעדיו.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 26 November 2008 בשעה 10:09 | IP רשוּם צטט את טיל4

אין אלוהים. הפסיקו לדאוג והתחילו לעשות חיים/ גינגי פרידמן

האתאיסטים בכל העולם צריכים להתאחד. הגיע הזמן שמותג ה"אין אלוהים" יזכה אף הוא למסעות פרסום רציניים, כמשקל נגד להשתלטות המדכאת של מותגי האל המונופוליסטיים

פורסם:  10.11.08, 13:42

אפתח בגילוי נאות. אני יהודי בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. אני קשור בכל נימי נפשי לאוצרות החוכמה היהודית, התרבות והמסורת, ואף על פי כן ובלי כל קשר אני משוכנע שאלוהים הוא ההמצאה האנושית הגדולה ביותר וההרסנית ביותר בתולדות האנושות.

 

בהרצאותי בנושא תורת המותגים אני נוהג לומר שלכל מותג יש עקומת חיים. המותג נולד, מתבגר, דועך ומת. בדיוק כמו בני-אנוש. וכמו בני אנוש - אין מותג נצחי. ותמיד, ללא יוצא מן הכלל, בנקודה הזאת קופץ לו הגאון התורן שמרים את ידו כדי לסתור את דבריי, ואני כבר יודע מה הוא מתכוון להגיד, בהבעת ניצחון מרוחה על פניו: "יש מותג נצחי - קוקה קולה" ואז אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר ש-122 שנה (קוקה קולה הושק ב-1886) הם אמנם זמן רב, אך רחוק מלהיחשב נצח.

 

פעם אחת הרים אחד מתלמידיי את ידו והצליח להפתיע אותי. הוא אמר: "יש מותג נצחי", ובמקום לנקוב בשם קוקה קולה הצפוי כל כך, הוא אמר: "אלוהים". וואלה! אורו עיני. זה באמת מותג נצחי. יתר על כן, זה גם המותג הרווחי ביותר בעולם. זו התגלמות האימרה "מכל מלמדי השכלתי" (תהלים קי"ט, צ"ט).

 

המותג המקורי הוציא מתוכו מותג מתחרה

למותג האלוהי יש את כל המאפיינים המקובלים של מותג. יש לו שם; סמל; סיסמה; שפה; ערכים; קהל צרכנים נאמן; דפוסי צריכה קבועים; הבטחת תועלת; מערכי שיווק משוכללים; רשתות הפצה מסועפות ואסטרטגיה מובהקת. ועוד מאפיין, בולט. לכל מותג-על נולדו תתי-מותג רבים, המתחרים זה בזה בחירוף נפש על לב הלקוחות.

 

במשך השנים עבר המותג האלוהי תהליכים דומים לאלה שעובר כל מותג בן תמותה. המותג המקורי, האיכותי והבלעדי מכולם הוא המותג שהשיקו העברים והיה לאלוהים של היהודים. הוא נהנה כיום מחוג לקוחות מצומצם של 13 מיליון איש. כמחציתם בישראל.

 

המותג המקורי הוציא מתוכו מותג מתחרה: אלוהים של הנוצרים, שבזכות תוכנית שיווק והפצה תוקפנית במיוחד נחל הצלחה מרשימה והשתלט על רוב השוק המערבי, ורושם לזכותו יותר משני מיליארד לקוחות. כ-700 שנה מאוחר יותר הושק מותג מתחרה נוסף: אלוהים של המוסלמים, שכבש את רוב השוק בצפון-אפריקה, דרום אסיה, המזרח התיכון וארצות ערב. למותג הזה יש יותר ממיליארד וחצי לקוחות נאמנים.

 

אחד ההבדלים הבולטים בין האסטרטגיה השיווקית של המותג המקורי לזו של שני האחרים הוא שבה בעת ששני המותגים האחרים מכוונים את מאמצי השיווק שלהם לכיבוש נתחי שוק נוספים והרחבת תחומי ההשפעה שלהם, הרי שהמותג היהודי מרכז את מאמציו לביצור הבלעדיות שלו מחד גיסא ולהעמקת נתח הלקוח מאידך גיסא.

 

בכיוון הזה מושקעים מאמצים נמרצים, ואזכיר כאן רק שניים מהבולטים יותר: מסעות הפרסום חובקי העולם של חב"ד - במדיה ובחוצות, והמסעות של חסידות ברסלב - במדיה ובחוצות.

 

מה עם המותג המתחרה, הבלתי-רווחי בעליל?

במשך השנים הורגלנו לקבל את מסעות הפרסום של המותגים השונים כדבר מובן מאליו, אבל לא שתנו לבנו להיעדרו המהדהד של מסע פרסום למותג אחד, לא פחות חשוב. מותג מתחרה חזיתית במותגים המובילים, ושראוי שיקנה לו שליטה רחבה יותר בשוק. ואני מתכוון למותג "אתאיזם". מותג ה"אין אלוהים".

 

הסיבה נעוצה בכך שזהו, על פי הגדרתו, מותג בלתי-רווחי בעליל. אין שום גוף או מוסד שעשויים להרוויח מהפצת המותג, ואין איש שיכול להתפרנס ממנו. אני סבור שכשם שקיימים מלכ"רים (מוסד ללא כוונות רווח) לנושאים שונים ומגוונים, הגיע הזמן שיקום גם מלכ"ר שיפיץ את בשורת אי קיומו של האל; לטובת האדם והאנושות כולה.

 

אני מאמין אדוק במשוואה: פחות אלוהים = יותר שלום. רוב העוולות הגדולות והמזעזעות ביותר בהיסטוריה נעשו - ועדיין נעשות - בשם האל. בגדול ובקטן. בין עמים ומדינות ובין אדם לחברו. כשם שהאדם יצר את האל בצלמו, כך הוא מרגיש חופשי לייחס לו כוונות ולפעול בשמו, כרצונו. המסקנה המתבקשת היא שככל שתיפחת התחרות הקשה בין המותגים, יפחתו החיכוכים בין בני האדם ובין העמים, צרכני המותגים היריבים.

 

אמנם מלחמות טריטוריאליות, גזעיות, תרבותיות וכלכליות ימשיכו לנבוע ולסכסך את העולם, אבל היקף האלימות הכולל יפחת ללא היכר בהיעדרן (אם ירצה השם) של מלחמות הדת.לכן, שמחתי כל כך כשלמדתי לדעת שבאנגליה הושק באחרונה מסע פרסום צנוע, ביוזמה ובמימון של אתאיסתים פרטיים. המסע החל בהקמת אתר אינטרנט ובפרסום שלטי אוטובוסים המכריזים: "אין אלוהים. אז הפסיקו לדאוג והתחילו לעשות חיים". אם נוסיף לכך את הצלחתו השיווקית של הספר "יש אלוהים?" מאת פרופ' ריצ'רד דוקינס, אני רוצה לקוות שאלה הם בחזקת הסנונית המבשרת את בוא הסתיו.

 

אני מנצל הזדמנות זו כדי לקרוא: "אתאיסתי כל העולם - התאחדו!" הגיע הזמן שמותג האין אלוהים יזכה אף הוא למסעות פרסום רציניים, כמשקל נגד להשתלטות המדכאת של מותגי האל המונופוליסטיים.

 

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 21 December 2008 בשעה 23:44 | IP רשוּם צטט את טיל4

על חנוכה/ זכריה גורן

הסוציולוג דורקהיים, ובעקבותיו רבים אחרים, הדגישו את תפקיד החג כמחזק את הרגש של אחדות חברתית. החוגגים מזדהים עם הקולקטיב החברתי ועם ערכי החברה הבאים לידי ביטוי בסמלי החג. הסמל הוא עניין רב משמעי המשמש גם כצופן התרבותי המשותף של החברה. אך עם זאת, הוא נמצא בתהליך דינאמי מתמיד שבמהלכו הוא מוסיף משמעויות ואף משנה אותן. ובעקבות כך, לעיתים קרובות, נמצא שאותו חג עצמו משנה את תוכנו ומשמעותו במהלך הדורות, גם אם הוא שומר על צורתו האופיינית.

בכל חגינו ניתן לעקוב אחר גלגולי משמעויותיהם ואחרי השינויים שחלו בהם ובערכים שהם מייצגים. אך מכולם דומני, שהדבר קל ביותר לגבי חג החנוכה. ויש חשיבות שהכרת ההתפתחות הזאת, בגילוי התופעה שהחג עבר שינויים והתאים את עצמו לאורח החיים ולהשקפה החברתית שבתוכם הוא התקיים. מודעות לתהליך הזה מביאה לנו את הביטחון שאין סיבה שהתהליך הזה של המסירה הדינאמית לא יימשך.

תפיסה כזאת של חג החנוכה תגלה את הנרות הזעירים כמי שבאו לתת יד לשמש שמעלינו ביום הקצר בשנה, עוד הרבה לפני יהודה המכבי. הבנה כזאת תצביע על כך שבחג החנוכה לא האינפורמציה ההיסטורית על מרד החשמונאים היא המקור, אלא העובדה שבכל הזמנים היו כוחות שחור שאיימו על עמנו ועל האנושות כולה, ועדיין ישנו אור קטן שבא לגרש את החושך הזה.

עם זאת, אין להתעלם מן השאלות בדבר הערכים המתגלמים במרד החשמונאים והם רלוונטיים לדורנו. אי אפשר לשאול את השאלה - באיזה מחנה היינו ניצבים לו חיינו בדור ההוא. כי לא ניתן לבחון השקפת עולם שנוצרה ומתייחסת לדור מסוים בתנאים של דור אחר, שהוא בעל צביון אחר, אורח חיים אחר ובמרחק של אלפיים שנה. בפרספקטיבה היסטורית, מותר לנו לשאול - איזה כוחות שימשו את תהליך הקדמה של עמנו ואילו פעלו נגדו? ברור לנו כי התשובות לא יהיה בלשון של שחור או לבן.

היו דורות וחברות שניסו לטשטש את יסוד המלחמה והמרד בסיפור חנוכה. לרוב, לא עשו זאת מתוך נטיות פציפיסטיות, אלא עקב המצב הפוליטי של עם מפוזר ומדוכא שראה בכל מרד סכנה לקיומו הפיזי. לכן, היו שהדגישו את רעיון קידוש השם ("חנה ושבעת בניה"), ואחרים את סיפור נס פך השמן שחיזק את אמונתם בנס שיבוא ויציל גם אותם. לאמתו של דבר, מי שהחזירה לחנוכה את ספר החשמונאים (א'), הייתה הציונות שדגלה ברעיון שעלינו, כדוגמת המכבים, לקחת את גורלנו בידינו ולהיאבק בהתבוללות. עם זאת, אין ספק שהיה במרד החשמונאים גם יסוד סוציאלי - מרד עובדי האדמה באצולה ובכהונה הגדולה והמושחתת, העשירה והמתייוונת.

בשנים האחרונות מתחדד הויכוח בין הלאומנות הקנאית לבין מצדדי התרבות האוניברסאלית. מן הדין לכן לדייק בסוגיה זאת ולא להסתפק בניסוחים שטחיים: יהודה המכבי כרת ברית עם הרומאים (לא כאן המקום לשפוט באם היה זה צעד פוליטי נבון). ספר החשמונאים מדבר על המוצא המשותף של היהודים והספרטנים. זאת אומרת, יהודה היה מוכן לשיתוף פעולה בינלאומי תוך הכרה בייחודם הלאומי של השותפים שבאו ללחום נגד האימפריאליזם הקוסמופוליטי של ההלניזם שרצה למחק זהויות אתניות.

המלחמה במתייוונים לא הייתה מלחמה של נציגי התרבות המתקדמת מול הברברים, אלא כאמור, בין נציגי התרבות הייחודית המונותאיסטית, לבין עובדי אלילים בעלי סממנים חיצוניים של תרבות "עולמית". בעולמנו ידענו היטב להבדיל בין האינטרנציונליזם החיובי והקוסמופוליטיזם השלילי מצג אחד, לבין לאומיות ולאומנות מצד שני. בסוגיה זאת, נרות חנוכה יאירו את הדרך של "אוהבי הצדק והאמת, החופש והקדמה האנושית", כדברי הרצל, ומותר לנו גם לסיים בציטוט נוסף מתוך דבריו: "אין לנו תפקיד חשוב ומביא אושר, יותר מתפקיד השמש משרת האור"!



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 19 January 2009 בשעה 23:26 | IP רשוּם צטט את טיל4

נשמה /דן מלר - אתר "חופש"

"מהי הנשמה", שאלתי, והוא ענה: "אינני יודע". אמרתי לו: "הנשמה היא הקב"ה בעצמו". כעת אני יודע", ענה....

האומנם באמת הוא יודע?

באחד הביטאונים החרדיים הופיע שיח בנושא התפילין, ובמסגרתו הקטע הבא:

"... כשביקשתי מבחור מסוים להניח תפילין, השיב לי שיסכים להניח רק אם אשים לו את הקב"ה בידיו... חשבתי, מה אוכל לענות לו? ולבסוף אמרתי לו בערך כך: בסדר, תניח תפילין ולאחר מכן אתן לך את הקב"ה בידיים. התשובה הזו עוררה את סקרנותו והוא הפשיל שרוול והניח תפילין. לאחר שחלץ את התפילין, פנה אלי ואמר 'עכשיו תשלם'. עניתי לו: 'קח אדם חי. אתה רואה שהוא מדבר, הולך ואוכל, אולם כשהוא מת הוא לא יכול לעשות דבר. מדוע? הרי יש בו עדיין איברי דיבור, הליכה ואכילה!' - והבחור חשב רגע ולבסוף ענה: 'אבל חסרה לו הנשמה'. שאלתי אותו 'אם כן, מהי אותה נשמה?' והוא ענה שאיננו יודע. אמרתי לו: 'נשמה היא הקב"ה בעצמו, שהרי כתוב 'וייפח באפיו נשמת חיים' - מאן דנפח מתוכיה נפח' [= מי שנפח מתוכו נפח, כלומר - מעצמיותו הפנימית, וזו הנשמה: עצמיותו של האלוהים, כלומר הוא מעצמו]. הנשמה היא אם-כן חלק מעצמותו של הקב"ה. הקב"ה נמצא בתוכך, קח אותו בידיים, הסתכל בו ותתייחס אליו"...

שני נערים שהיו משחקים במגרש הגרוטאות, מצאו גוש מתכת קטן ומוזר, בעל בליטות ושקעים וחוטי נחושת יוצאים ממנו. "היודע אתה מהו הגוש הקטן הזה?" שאל האחד. "לא, אינני יודע", ענה לו רעהו. "אינך יודע?" השיב הראשון - "הרי זהו חלק זעיר מהגוש הגדול השחור בעל הבליטות והשקעים שחוטי-נחושת ופלדה ואלומיניום החורגים ממנו לכל עבר, שאתה רואה שם בפינת המגרש". "אהה, השיב השני, כעת אני יודע מה זה"...

השיח שהתקיים, אם אכן התקיים, בין המאמין החרדי לספקן,  הדן לכאורה בנשמה ובמהותה, מלמד על חולשת דעתו של האדם הממוצע - יהודי ושאינו יהודי. 'אלוהים', ככל אל ואליל, נתפס בידי מאמיניו ככל-יכול, כל-יודע, הגדול מכולם, מלח ומלך הארץ והשמים. גדולתו כל כך עצומה, שמוח האדם אינו מסוגל להבינו, אבל עם זאת מוכן לקבלו כיודע-כל, כמבין-כל, כיכול-כל.

מהי 'נשמה' אין האדם הממוצע והקטן יודע, אבל ללא שמץ הרהור מוכן לקבל, ואפילו מצהיר שמבין הוא, שהנשמה היא אלוהים, ואת אלוהים הרי הוא כבר מבין ויודע...

כל מערכת דתית, בכל דת, מעגנת את יסודותיה על-פי עיקרון ההוכחה המעגלית. ההסבר שהציג החרדי בפני הספקן הינו תרגיל מבריק המבוסס על בורות מדעית מצד אחד, ומוכנות עדרית של בני אדם לקבל 'ראיות' חסרות בסיס מאת עוטי אדרת הנציג האלוהי מטעם עצמו, כמו היו אמת מוחלטת ומובנת. מיליוני בני-אדם אינם מבינים מיליארדי עניינים קטנים בחייהם, אבל בבואם לרב / לכומר / לדרוויש / לנזיר, המסביר להם שזה מאלוהים,  הם עונים אוטומטית ומוכנית "אהה! כעת אנחנו מבינים. כעת הכול ברור ונהיר וגלוי וידוע."

לכאורה וכביכול. זהו האפס בהתגלמותו. וכמה רב כוחו של אפס כשהוא מנווט בידי מתחבלי-תחבולות דתיים-מיסטיים: מאפס קטן (נשמה-סתם) הוא הופך לארכי-אפס.

המשל המובא באותו שיח נקוט בפי דתיים רבים להוכחת קיומו לכאורה של אלוהים, והוא "משל המת והחי". עיקרו - אדם רגע חי ורגע לאחר מכן - מת, ועל-אף שכל מערכות גופו קיימות וניכרות ברגע מותו - הן אינן מתפקדות. ההסבר שמביא לכך המטיף הדתי הוא, שהנשמה ניטלה מן הגוף המת -  על-אף שכל מערכותיו קיימות, והנשמה היא חלק אלוהי-עליון, כביכול הכוח המחיה את הגוף, הדלק המניע אותו. וכשהנשמה ניטלה מן הגוף ונעקרה מתוכו, אז וכך האדם מת.

זו תמצית המשל ועיקר האמונה הדתית. מטרת השיח שבין המאמין הדתי לספקן ולכאורה לחסר הידע היא להביאו לכלל מסקנה 'הגיונית', שאם ישנה מהות עצמית-עצמאית הקרויה 'נשמה' [והלוא האדם רוצה להאמין שיש בגופו נשמה] בהכרח עליו להסיק ולהודות שיש אלוהים בורא ואדון [שהרי הוא מקורה של הנשמה שהאדם רוצה להאמין בקיומה], ואז באה שורת המחץ - "עליך להישמע לו ולמלא את כל מצוותיו והוראותיו", ומכאן הדרך סלולה ופתוחה ל"אור שמח" ולשאר 'ערי המקלט' של 'האור האלוהי'...

האדם בן זמננו משייט לו במרחבי היקום, לירח כבר הגיע, למאדים ולשבתאי הוא מתקרב, בטלסקופים מודרניים הוא בולש, שתי וערב, הרבה מעבר להם, ורק דבר אחד גדול ועצום, הגדול יותר מכל דבר אחר בשמיים הוא לא גילה ולא איתר: את אלוהים. אבל מה זה חשוב לפתי-המאמין לכל-דבר-רב? גם מבלי להבין הוא מבין, מבלי דעת הוא יודע: יש אלוהים, יש קדוש-ברוך-הוא, ונשמת האדם היא מילה נרדפת לו.

מצחיק? לא. מגוחך? לא. עצוב? אתה מתקרב. אסון אנושי? בוודאי.

ולעניין עצמו - הנשמה. 'נשמה' זו מילה שהגה האדם 'ממוחו הקודח', שבאה לתאר צובר של פונקציות מוחיות. נשמה, נפש, רוחניות - כל אלה ואחרות הן מילים, מונחים סובייקטיביים שיצר האדם במוחו - מקום משכנה של ה'נשמה', והמציאה לצורך הגדרת חלק מתפקודי המוח.

מרבית בני האדם המשתמשים במילים כמו 'נשמה', 'נפש', 'רוח', 'רוחניות', אינם יודעים או אינם מבינים במה מדובר [המוח, מקום הולדתה ומשכנה של הנשמה, המציא אותה כמושג, וכעת באים בני תמותה וטוענים שהנשמה היא האלוהים. אם כך המוח הוא האלוהים, ואנחנו, בני האדם, איננו אלא האלוהים. איזה רעיון אדיר! יש אלוהים!]

'נשמה' היא מכלול פעילויות אנושיות-מוחיות שאינן מוטוריות - רצון, יחס, רגש, מחשבה, אהבה, שנאה וכולי. ל'נשמה' אין  מדור מיוחד, משום שהיא איננה קיימת כפונקציה עצמאית, כיחידה בפני עצמה. זו בסך הכול מילה המתארת מה שאנחנו סבורים שקיים, סבורים שכל אותן פונקציות שכליות-לא-מוטוריות מהוות כביול מהות ברורה ומוגדרת אחת. ולא היא. זוהי בסך הכול פרשנות אנושית לאותו מכלול עצום של פונקציות מוחיות שכליות, שהקשר היחיד ביניהן הוא הולדתן ומיקומן ברקמה האורגנית הקרויה מוח.

האדם הממוצע, בוודאי הדתי-חרדי, יודע מעט מאד, אם בכלל, על האנטומיה של האדם, או של בעלי-חיים בכלל, על הפיסיולוגיה שלהם, הביוכימיה, ההיסטולוגיה, האנזימטיקה ושאר ענפי הביולוגיה, בייחוד האבולוציה. הם יודעים היטב שיש חומש, תלמוד, ספר תהלים, שלחן ערוך, צאנה וראינה, אבל ספר על גוף האדם, מבנהו ותפקודו אינם מכירים [חרדים לא מעטים בטוחים, למשל, מבלי שטרחו לבדוק, שמספר צלעותיו של הגבר הוא 11, שהרי אחת נלקחה לצורך בריאתה של האישה...]. מניין אפוא שיידעו נשמה מהי? קל מאד למכור להם סוכרייה מצופה בדבש, לפיה אלוהים הוא הנשמה, ואז פתע פתאום הכול מובן ונהיר וברור וידוע...

נשמה יש גם לבעלי חיים. רק צריך להבין אותם, כי הם אינם מדברים יידיש. נשמה יש לכל יצור שיש לו מוח. גם חתול רוצה. גם כלב אוהב. גם סוס מגיב בחיוב לאהבה המושפעת עליו. גם דולפין מתייחס יפה לבני אדם הטובים אליו. גם הקוף מביע תשוקה. אנחנו, בני האדם, בייחוד הדתיים שבינינו, בוודאי החרדים, איננו מתייחסים לבעל חיים כאל בן אדם, ולכן חלקנו סבורים ש'נשמה' יש רק לאדם.

'נשמה', כאמור, היא מכלול תפקודים לא מוטוריים של מוחנו - המוח הקולט, העוסק, המעכל, האוצר, המעבד, המשכלל, המשקם, המצפה, המתכנן, הרוצה, המקווה, השואף, המייחל ועוד ועוד ועוד - כל אוצר הקלט והפלט שחושינו קולטים ומוחנו מעבד. מוח איננו מיקשה הומוגנית אחת. מוחנו מורכב אלפי-מיליוני יחידות קטנות, מאוגדות לאזורים, חלקים ותפקודים, שלובים ומקושרים אלו עם אלו, והם, קרי - המוח, על כל חלקיו ומיליוני יחידותיו, רואה, שומע, חש, מזהה, מעריך, מעבד, קובע, מחליט, פוסק. זהו המוח, שחלקו השכלי, יחד עם המרכיב המוסרי שלנו, הוא רוח האדם, נפשו ונשמתו.

ככל שהיצור החי מפותח יותר [קרי - משקל מוח גדול יותר ביחס למשקל הגוף], כן מסוגל מוחו ליותר פונקציות שכליות. האדם - ולנוחיות הדיון נישאר בתחום הגזע האנושי - מסוגל כיום לדבר, לכתוב, לתכנן, ליצור. אבל האם דיבור וכתב היו תמיד נכסים ברורים שלו?

גילו של האדם המודרני, ההומו-סאפיינס המודרני, הוא כ- 100,000 שנה. קדם לו ההומו-סאפיינס הקדום, שגם הוא חי כ- 100,000 שנה. מאד מעניין איך תיקשרו בני האדם לפני 200,000 או 100,00 שנים: האם הם דיברו? ספק רב אם דברו, אבל בוודאי תקשרו ביניהם בצורה שהאחד הבין את רעהו. מה הייתה אותה צורת תקשורת? האם הייתה זו שפה בת מילים מוסכמות? בוודאי לא, למעט באלפי השנים הבודדות שקדמו ליצירת הכתב. גם הדיבור, ככל פעילות אנושית-אורגאנית אחרת, עבר אבולוציה מהשמעת קולות, כמו קופים, כלבים, ציפורים וכו', שנימת הקול, עוצמתו, סלסולו וגווניו סימלו כוונות ומטרות בשיח האנושי.

הגיית צליל מתוך כוונה ומטרה להביע דבר מסוים מוגדר ומובן לזולת היא תולדה של פעולה מוחית מוקדמת. קודם היו המטרה והכוונה, לאחר מכן הרצון לממשם, ולבסוף בא הצליל הגרוני, או תנועת היד, או הטיית הגוף  - ביטויים תקשורתיים של כוונות ומטרות שמקור כולן במוח. המוח חושב, רוצה, תאב, שואף - השאר בא לאחר מכן.

 הכתב הוא רק בן מספר אלפי שנים, והכתב האלפא-בתי הוא רק בן כ-3500 שנה. ההומו-סאפיינס המודרני, שחשב, בנה כלים וצייר על קירות המערות, חי אם-כן כ-90,000 שנים ללא כתב, ללא תקשורת כתובה. האם לא הייתה לו כבר אז נשמה? בוודאי שהייתה, רק מפותחת פחות מכפי שהיא מפותחת כיום. לאדם שחי לפני 200,000 או 150,000 או 50,000 שנה הייתה נשמה, אבל לא היה לו שכל מפותח שהביא ליכולת יצירה רוחנית כתובה, למעט יצירה אמנותית פלסטית (ציור ופיסול).

האדם המודרני, ההומו-סאפיינס בן-זמננו הוא בן 100,000 השנים האחרונות, ומוחו השתכלל לרמה גבוהה של חשיבה, רצון, כוונות ויכולות, ולכן נשמתו עשירה ורחבת-ממדים בהרבה מזו שהייתה אצל ההומו-סאפיינס שקדם לו, בוודאי מפותחת הרבה יותר מזו של האדם שחי כאן  לפני כ-200,000 שנה. אבל משמעותה של הנשמה שלו קיימת מעשית אך ורק בחייו. במותו - מות האדם הקדמון או האדם שמת הבוקר - דבר לא נותר ממוחו ומנשמתו, אלא אם כן יצר בחייו יצירות מדעיות, אמנותיות או עיוניות, שהנציחו את רוחו ואת נשמתו. רק היצירות שיצר נשארות, והן בוודאי אינן הקדוש ברוך הוא.

החיים והמוות הם ביטויים פיסיולוגיים של בעלי חיים וצמחים. החיים הם אותו מצב בו פועלות מערכות גופו של הצמח או בעל החיים, והמוות הוא שלב קצרצר בו נפסקת כל אותה פעילות. מותו של האדם, כמו של כל בעל חיים עילאי אחר, ביטויו הוא בהפסקת פעילותם של כל חלקי גופו, כולל מוחו.

מוות איננו מהות בעלת משמעות ביולוגית העומדת בפני עצמה, אלא מצב המבטא הפסקת החיים, חידלון החיים, סיום החיים. בסיום החיים מסתיימים, כמובן, כל התהליכים הביולוגיים-פיסיולוגיים, והרקמות על אבני-היסוד שלהן - התאים - מתפרקים לגורמיהם = ריקבון. כול הפעילויות והתפקודים המאפיינים יצור חי חדלים עם חדלון החיים, כלומר - המוות,  ושום דבר לא נותר מגוף החי (חי וצומח כאחד), למעט אותן רקמות שעומדות בפני הריקבון: כעצם  בחי או צלולוזה בצומח.

לאדם, כל אדם, קשה לקבל את העובדה, שעם מותו מסתיים הכול. חלק ניכר מבני האדם אינו מקבל זאת, ובונה לעצמו בנייני קלפים של אמונות ותקוות-שווא, כמו "חיים לאחר המוות", "גלגול-נשמות" וכיוצ"ב אמונות-שווא, שכולם אינם אלא ביטוי למשאלות-לב, לתקווה, למשאלה שהקיים יוסיף להתקיים ולא יחדל - אך לא יותר מזאת.

ב'הסבר' שמעלה המאמין החרדי  בפני עמיתו הספקן (ראה בקטע הפתיחה לבמה זו) קיימים ביטויים מובהקים של בורות: "... כשהוא מת הוא לא יכול לעשות דבר. מדוע? הרי יש בו עדיין אברי דיבור, הליכה ואכילה". אז מה? גם בגרוטאה של מכונית המושלכת מזה 40 שנה במגרש הגרוטאות יש גלגלים, ובכל זאת היא אינה יכולה לנסוע; יש מנוע, אבל בלי דלק אינו נע, וכולי. מה שייך כאן עניין קיומם של אברי דיבור, הליכה ואכילה ל'נשמה'? ללא פעילות עצבית אין כל אפשרות לדבר, להלך או לאכול. בהעדר פעילות עצבית יכול אדם להיות חי ולא להיות מסוגל לדבר, להלך, לאכול [ראה שיתוקים שונים ומשונים]. "חסרה לו נשמה"? חלילה! חסרה לו פעילות עצבית! עניין הנשמה ממש איננו לעניין במקרה זה! גם אדם חי, שיש לו נשמה, אבל הוא משותק, אינו מסוגל, כאמור, לדבר, להלך ו/או לאכול...

חופש

פתחנו את דברינו בכך, שכל אותו שיח - ספק גדול אם התקיים, שכן משפט הפתיחה "כשביקשתי מבחור מסוים להניח תפילין, השיב לי שיסכים להניח רק אם אשים לו את הקב"ה בידיו..." הוא מסוג הניסוחים המיסיונריים שמטרתם ללכוד את אוזן המאזין ואת נפשו". ספקן אמתי לא כך היה מנסח את ספקותיו, בוודאי לא היה מסכים לאותה 'עסקה', בה עליו קודם כל לקיים את הפולחן הדתי, ורק אח"כ לקבל, ללא כל ביטחון, את האלוהים לידיו. זוהי צורה מוכרת וחוזרת על עצמה של חריצת סדקים בנפש האדם, על מנת לטמון בהם, מאוחר יותר, את זרעי האמונה.

סוגיות ה'נשמה' וה'רוחניות' חוזרות ומועלות במכתבים רבים שמגיעים לאתר חופש, והן נקשרות, כמה מעניין, באמונות-הבל המקבלות חיזוקים ותמוכות בידי מטיפי הדת, הלא הם המחזירים בתשובה למיניהם. אהרון (שם בדוי) כתב לנו:

השאלה שלי היא האם מבחינתכם (האתאיסטים) יש גם צד רוחני בעולם כלומר נשמה וחיים אחרי המוות וכו'? אני בטוח שיש מספר דעות. אשמח לקבל את דעתכם בינתיים בנושא!

חד וחלק - לא! ענינו לאהרון ברוח הדברים שהוסברו לעיל. נשמה ורוחניות הן פונקציות של המוח, והינן הגדרות לא-מדעיות שנתן האדם כביטוי להרגשותיו, תחושותיו לנושאים שאינם פיסיים. ברגע המוות מת גם המוח, ועם מות המוח מסתיימות לחלוטין כל הפונקציות שהמוח מילא, כולל כמובן הנפש, הנשמה, הרוחניות וכדומה.

אין חיים לאחר המוות, אהרון, אלא חיים של יצור אחר שאין לו לאחר מותו כל קשר ליצור שמת, [גם אם היה לו אליו (בעודו בחיים) קשר שיוכי, כגון: בן להוריו או אם לבניה]. גם לא קיימת מהות הקרויה "מוות". שכן, מוות הוא מצב של העדר חיים, ממש כשם ש'חושך' הוא מצב של העדר אור. יש חיים ויש העדר חיים. חייו של יצור מתחילים ברגע בו הוא מתחיל לפעול כיחידה עצמאית - אצל יצורים וצמחים שמתפתחים מהפריה של תאי זרע וביציות - מרגע שתא ביצית הופרה בידי תא זרע, ומסתיימים עם סיום חייו, שהוא שונה אצל צמחים ובעלי חיים שונים. מות יצור הוא הפסקה בלתי הפיכה של חייו. מרגע זה גופו נרקב, מתפרק לגורמיו שחוזרים לטבע, ומצטרפים למאגר החומרים הטבעיים מהם ייווצרו בעתיד חיים חדשים של יצורים שאין להם קשר ליצור שמת, פרט לקשר אפשרי שיוכי-ביולוגי.

בצורה אלגורית אפשר לנסח את רעיון "החיים שלאחר המוות" בצורה הבאה: עם מותנו נרקב גופנו, החומרים מהם היינו בנויים חוזרים אל הטבע, אל האדמה, וחודרים מהאדמה לשורשי צמחים שניזונים מרקב, מחנקן ומזרחן ומשאר יסודות טבעיים. הפרות והתרנגולות אוכלות צמחים אלו, ומבשרן וחלבן נהנים ילדים רבים, שצומחים וגדלים ומפתחים חיים במידה מסוימת הודות לחומרים ויסודות שהיו בגופנו.

בתחום אחד נותרת 'רוחניות' מעבר לאדם עצמו: ביצירות הרוח שהוא מימש ויצר בחייו: הגות, ספרות, שירה, ציור, פיסול, מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, מדע ועוד - כל אלה הן יצירות פרי מוח אנושי, שמעצם יצירתן הפכו מהויות עצמאיות בפני עצמן, והן עומדות לנצח, כל עוד יידעו הדורות הבאים לשמרן.

חופש

גם תלמה (שם בדוי) כתבה לנו:

קודם כל, כל הכבוד על פעילויותיכם, מי ייתן וירבו כמותכם. אני נהנית מאוד להיכנס לאתרכם, ואף הפכתיו לאתר הבית שלי. בעקבות הקריאה באתר, ניסיתי להיכנס לפורום שמיועד להידברות, על מנת לבדוק אם אכן אין כל אפשרות לוויתורים הדדיים, ואם אין דתיים שמוכנים להתפשר. גיליתי שאתם אכן צודקים, והופתעתי מאוד מרמת ההתלהמות של התגובות, שהיו הגיוניות ברובן. אחד הטיעונים שהועלו בפורום היה עניין הרוחניות, והמונופול שהדת לקחה על הרוחניות.  כאשר חיפשתי חומר בנושא באתר, מצאתי כמה אזכורים לכך, אך יותר כהוכחות שהדת אינה רוחנית, ולא ממש הצלחתי למצוא הגדרה לרוחניות.

ההגדרה לרוחניות שאני הבאתי היא, שרוחניות היא תרבות  - ספרים ומוזיקה, הצגות, וכל פירות היצירה האנושית לדורותיה, ושרוחניות לאו דווקא חייבת להיות קשורה לאמונות מיסטיות, ושגם אדם מטריאליסט יכול להיות רוחני. התגובה שקיבלתי מאתר חרדי היא "לא נכון, רוחניות היא אמונה בדברים שמעבר לגשמיות, כמו במימדים אחרים, בקיומה של נשמה, וכו'"

איך אני יכולה לענות לאדם שמגדיר רוחניות, כאוסף של דברים שאת רובם אני רואה כשטויות, ויותר חשוב, איך אני אמורה להגיב לאנשים ביקורתיים יותר, שאיתם התפתח דיון מעניין על מהותה של הרוחניות?

חופש

את צודקת, ענינו לתלמה. 'רוחניות' הינו ביטוי נפשי לעשייה תרבותית. מי שאמר לך שזה אינו נכון, ממש אינו מבין את הנושא, וההגדרה שלו  ש"רוחניות היא אמונה בדברים שמעבר לגשמיות, כמו במימדים אחרים, בקיומה של נשמה, וכו'" היא הגדרה של המיסטיקה. רבים מבלבלים בין השניים. נשמה אינה קיימת ללא גוף, אין לה מהות עצמית משלה, וגם הגשמיות איננה מהות עצמאית נבדלת מהאדם אלא תכונה של האדם. לאדם יש מערכות גוף גשמיות, נטיות לפעילות גשמית, מטרות גשמיות, ובאותה מידה יש לו ערכים, נטיות, רגשות, מטרות ועשיות רוחניות.

מיסטיקה היא חלק מהנפש האנושית, ובכך היא מהווה גם חלק מהרוחניות של האדם, אבל אין היא רוחניות בפני עצמה או כל הרוחניות, אלא, כאמור, חלק ממערך רוחני גדול, כשבני אדם תרבותיים בזמננו אינם מייחסים למיסטיקה אלא משמעות שולית בלבד. כשם שהדת הצטמצם מקומה וחל פיחות  במעמדה בתחום התרבות האנושית, כך גם המיסטיקה, שאינה אלא חלק מהאמונה, אינה תופסת עוד מקום בתרבות האנושית הרציונאלית, הגם שיש עוד רבים, רבים מאוד, הנדרשים לה כצורך נפשי-אישי, ולכן אף נאחזים בה כאילו הייתה חלק ממציאות חיינו.

אנו ממליצים לך מאוד לקרוא את הספר "ציידי הנפשות". הפרק השמיני בספר כולל סיקור נרחב למושג 'רוחניות'.

המלצה זו רלבנטית גם לקוראי במה זו.


ינואר 2009


__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 13 February 2009 בשעה 15:38 | IP רשוּם צטט את טיל4

מכתב לצ'רלס דארווין ליום הולדתו ה- 200 / בועז שמואלי

.

צ'רלס היקר!

.

הישנה דמות בהיסטוריה האנושית, אשר הואשמה יותר ממך, בכפירה?

דומה ואפילו אשמתו של יהודה איש קריות, פחותה משלך...

ואתה, אולי המאמין הגדול, בזכות לימודי הכמורה שלך, הפכת לכופר גדול...

הנסלו בוודאי מתהפך בקיברו. בסך הכול הוא רצה שתשמש בן-לוויה...

תמהני: מה תירצה להיות לכשתגדל?

למדת רפואה, אך הקזת הדם ההכרחית בלימודי הכירורגיה, ריפתה את ידיך...

סיימת בהצלחה את לימודי הכמורה, אך התעסקת בגיאולוגיה...

סופך שהתעסקת בבוטניקה, למרות שפירסומך הגדול בכלל שייך לתחום האנתרופולוגי...

יורד-ים גדול לא היית. את מרבית הזמן על ה"ביגל" בילית בין הקאה להקאה, תודות למחלת-ים שפקדה אותך...

איני מקנא בך: תקופה של חמש שנים של מסע ימי שכזה, הצליחה להמאיס עליך את הים. עובדה: לאחר שובך, שוב לא יצאת מאנגליה. שוב לא נטשת את היבשה...

אגב, לא קנית לעצמך אוהבים מרובים יתר על המידה בניו-זילנד, אותה כינית: "איים משעממים"...

לא מיהרת לפרסם את מחקרך. 24 שנים..., אין ספק בליבי: ניחנת בסבלנות עצומה..., או שמא היה זה פחד?

לא. לא פחדת מהכנסייה!

חוששני שהפחד הגדול ביותר היה מאישתך...

היא, שמרנית אדוקה וקתולית נאמנה, בוודאי עשתה לך חיים קשים.

הרעיון שאלוהים בשמיו, אינו מתערב (ולא התערב מעולם...) בקורות ברואיו?

שהדי שבמרומים ! בוודאי שפחדת ממנה יותר משפחדת מהכנסייה...

בינינו, אינך חושב שלתומאס מלתוס הגיע מעט יותר קרדיט?

ככלות הכול, הרי מאמרו היה זה שהביאך ל"ברוא" את הטבע מחדש...

הוא היה האיש אשר לראשונה העריך שתיתכן היכחדות עקב ריבוי אוכלוסייה ודלדול במשאבים הנדרשים לקיומה!!!

ומה בדבר אלפרד ראסל וואלאס ?

רק מכתבו הביאך להתגבר על הפחד מאישתך!!!

בנפרד ממך, ומעט לפניך, ניסח וואלאס את העקרונות של האבולוציה הביולוגית והבוטאנית!!!

 סבך, ארסמוס, הכיר את המילה הזאת לפניך. הרי לך עובדה שאין עליה עוררין !!!

דווקא התעלמותך מלמארק מובנת לי: צרפתי..., וכי יש להוסיף ולו מילה אחת?!

אבל למארק היה האיש אשר פיתח לכדי עיקרון מדעי את "התפתחות המינים"!

אתה הלכת צעד אחד קדימה: הוצאת את אלוהים מהמשוואה!!!

סטיבן הוקינג, טבע אחריך את הביטוי: אלוהים משחק בקוביות. או שלא...

מה תאמר על זה? הוקינג !!!

לזכותך אומר: אתה האיש אשר הבין, כבר לפני 150 (במילים: מאה וחמישים) שנים, כי רק שמו של כותר (מילה מכובסת לספר...) יכול ומסוגל למכור עצמו, כמעט ללא קשר לתוכנו...

.

On the origin of species by means Of

natural selection, or the preservationOf favoured

 races in the struggle for life

. 

אגב, בעברית זה נשמע פשוט יותר: "מוצא המינים"...

.

צ'רלס היקר!

שפה נפלאה היא העברית! הלא כך?

נו טוב, זאת עליך להבין:

בזמן שלאבות אבותיי הייתה ממלכה אדירה, הרי אבות אבותיך רעו חזירים ביערות שרווד!אינך מאמין?

שאל את ד'איזראלי !

.

המהדורה הראשונה נחטפה כלחמניות טריות !

"עפרוני פורש כנף, חילזון דבק על שיח חוחים, אלוה שוכן בשמיו. סדר מופתי קיים בעולם!", ווילסון האומלל..., והאיש שלו, בחליפה האפורה...

אלוהים מחוץ למשוואה? הרי לך סערה !

אני חייב ליידע אותך:

רק בשנת 1968 בוטל החוק במדינת ארקנסו שבארה"ב, האוסר את לימוד תורת האבולוציה בבתי הספר!

אפילו מדענים בעלי רקע דתי (קתולי, פרוטסטנטי, אפיסקופלי, ואפילו יהודי, רחמנא ליצלן...), כבר אינם מתעקשים כי העולם נברא לפני 5,766 שנים...

ובוודאי שהוא לא נברא תוך שבוע אחד של התערבות אלוקית מאומצת...

בכלל, המדענים הצליחו לרקוח מעדן של ממש:

להאמין שהחיים על פני האדמה נוצרו יש מאיין? לא ולא!

חייבת הייתה להיות איזו שהיא יישות תבונית אשר תכניס את ידיה אל תוך סלט האורגניזמים ויברא מתוכם את עולמנו העגלגל...

אם כך, מכבסת המילים המציאה, כמחווה לאנשי הדת הפנאטים, שם נרדף לאלוהים: תיכנון תבוני...

"אפילו" ג'ורג' וו בוש, נשיא ארה"ב נדרש לסוגיה הנ"ל. והחכם בעת ההיא יחריש..., הוא התחמק מכך בשתיקה רועמת...

אתה חייב להבין שהזכרת הביטויים הנ"ל בנשימה אחת, כלומר גורג' וו בוש ו"תכנון תבוני", יש בכך סתירה פנימית מסוימת...

נחזור לסערת "מוצא המינים":

רבים טועים לחשוב שהאדם, ההומו-סאפיאנס, נזכר בספר זה ולא היא!!!

סערה? סערה זו הייתה רק הקדימון...

18 שנים (ובמילים: שמונה-עשרה שנים...) נוספות המתנת בטרם פירסמת את ספרך הבא – "מוצא האדם".

סבלנות, אמרתי?

אב קדמון משותף לאדם ולקוף – אמרת! אז אמרת..., (באידיש זה נשמע טוב יותר..., תשאל את אמא שלי! אבל, נא המתן בסבלנות: היא עוד כאן, איתנו...)...

וזאת הייתה סערה של ממש, כזאת אשר איימה לגמד את הסערה שעורר "מוצא המינים".

תאר לעצמך:

ב"משפט הקופים", קלארנס דארו, הפרקליט המבריק, נזקק לכל כישרונו הרטורי בהגנתו על ג'ון סקופס, מורה פשוט מדרום ארה"ב, אשר התעקש ללמד את תלמידיו על מוצא האדם...

הוא פטר את מרשו בקנס של 100 דולרים בלבד..., שגם זה היה הון לא קטן באותם ימים...

אגב, הקנס שולם ע"י אחד מהוריו של אחד מתלמידיו...

בוא נחזור ל"ביגל": אני יודע..., אתה לא היית רוצה לחזור. מחלת-ים וכו'...

קצת קרדיט מגיע לקברניטה של ה"ביגל" הלוא הוא רוברט פיצרוי, אתה לא חושב כך?

בסערת הימים (משחק מילים מתוחכם: ים, סערה...) היה זה פיצרוי אשר תרם לך תובנות לא מעטות, בעת המסע ההיסטורי ה"הוא".

פתיחותו והתלהבותו לאור הממצאים שהעלית על סיפונה של ה"ביגל", וסיעור המוחין שערכתם במשותף, הביאוך למסקנות מרחיקות לכת...

בכל זאת, האיש הוא אבי המטאורולוגיה המודרנית!!!

צא ולמד מתהפוכות הגורל:

פיצרוי, מונה ברבות הימים למושל ניו-זילנד, ה"איים המשעממים", כהגדרתך...

וה"ביגל"?

הרצון הבלתי-נלאה של העת המודרנית לשמר חפצים בעלי-ערך היסטורי, הוא זה שהביא לגילויה מחדש.

אלא שהיא הייתה שקועה בקרקע בוצית ליד האי פוטון, שם התפוררה שוב לסלט אורגניזמים..., צחוק הגורל...

צ'רלס היקר!

סביר להניח שלימודי הכמורה שלך העמיקו אצלך את הפחד מ"זאת שלא צריך להרגיז...". (ע"ע הוראס רמפול...)

בתקופה ההיא, אלוהים היה בוודאי ההסבר הטוב ביותר שעמד לרשותך.

אתה התעקשת להוציאו מהמשוואה, מאחר ומצאת שהוא כבר לא הסבר לשום-דבר..., הוא עצמו, כלומר אלוהים ("תיכנון תבוני", זוכרים?...), מצריך מלאכה לא פשוטה של הסברה...

.

אז מה תירצה להיות לכשתגדל?!

.

.

שלך,

בכל הכבוד הראוי

בועז22

סתם בלוגר...



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 26 February 2009 בשעה 19:57 | IP רשוּם צטט את טיל4

אלוהים עשה את זה (או שלא?)

Dr. Massimo Pigliucci

פברואר 2005, תורגם ברשות המחבר
המאמר המקורי (באנגלית) נמצא
כאן
תורגם ע"י רוני

 

בשנת  1775 פקדה את העיר ליסבון שבפורטוגל רעידת אדמה עזה. כתוצאה מכך נהרגו כמאה אלף איש, דבר אשר עורר את הדיון התיאולוגי העתיק והעמוק:  אם האל (היהודי-נוצרי) הוא כל-יכול, כל-יודע וכל-טוב, איך יכול אסון כזה להתרחש? התשובה הייתה, כמו תמיד, שכבני-אדם איננו מסוגלים להבין איך אסונות כאלה משתלבות בתוכניות האל, אבל כך הן, ועלינו פשוט להאמין בבורא-עולם  ולא להתייהר ולפקפק ללא הרף בתוכניותיו.

מנגד -  כל אדם, שבמזיד גורם למותם של אלפים, ללא קשר למניע מוצהר שלו או למטרותיו ה"נעלות" - מוגדר פושע נתעב, נתפס ונשפט בכל חומרת הדין. אנשים רציונאליים חשים תסכול מסוים מאמות-מידה כפולות אלה, ואחת ההגנות מהעדר הרציונאליות בעולם, כפי שאמר פעם מל ברוקס, הוא חוש הומור בריא. אם יצא משהו "טוב" מרעידת האדמה בליסבון, הרי היא ההשראה שהייתה לפילוסוף הצרפתי וולטייר (Voltaire) לכתוב את היצירה הקלאסית קאנדיד (Candide). ביצירה זו לועג ולטייר לגישה הפשטנית לפיה אנו חיים "בעולם הכי טוב האפשרי", כפי שנטען על-ידי אחת הדמויותבספר - דוקטור פאנגלוס )המבוסס במידת מה על הפילוסופיה של לייבניץ(, והעומד בבסיס ה"הסברים" הדתיים לאסונות טבע.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות נוספות של "תסמונת פאנגלוס": האחת בתגובה לאסון טבע בעל תהודה עולמית, והשנייה בטקס דתי משפחתי לציון הגעה לבגרות. היקפם של שני המאורעות הללו שונה לחלוטין, אבל שניהם משקפים גישה לא-רציונאלית ומסוכנת זהה למה שמתרחש בעולם.

האירוע הגדול היה, כמובן, הצונאמי שגרם למותם של למעלה ממאתיים אלף איש בדרום מזרח אסיה. במהלך הימים שלאחר האסון התקיים דיון רציני באמצעי התקשורת, המזכיר את האירוע שגרם לוולטייר ליטול עט לידו: איך יכול היה אלוהים לאפשר התרחשות אירוע כזה? תיאולוגים נוצרים, רבנים יהודים וקנאים מוסלמים דנו בסוגייה, לכולם הייתה תשובה אחת, זהה: איננו יודעים, אבל בוודאי הייתה לכך מטרה נעלה. כמה מאותם מומחים אודות כלום אף הפליגו וטענו, שאולי אלה שמתו היו איכשהו לא ראויים, וכי הצונאמי היה עונש מידי אלוהים על חטאיהם. מקרה מופלג ומדהים של האשמת הקורבן! קשה לי לדמיין את הלוליינות הנפשית הדרושה במקרים כאלה על מנת לשמור על השקפות דתיות יקרות. אירועים מסוג זה יוצרים מידה בלתי נסבלת של דיסונאנס קוגניטיבי, ונדרש כישרון רב בהונאה עצמית על-מנת לא לחוש באבסורד הטיעונים. עם זאת, זהו כנראה המנגנון הפועל ביעילות רבה עבור מאות מיליונים בעולמנו. גישה זו "הסבירה" את האירוע בליסבון, את מתקפות האחד-עשר בספטמבר, ומסבירה, בעצם, כל דבר רע שמתרחש בעולם: או שזה נגרם באשמתנו, או שמדובר בחלק מתוכנית אלוהית בלתי מובנת, אך ללא ספק טובה באופן עילאי.

אותו הגיון מוזר פועל גם להיפך, כמובן: בדיוק כשם שאלוהים לעולם אינו אשם כאשר קורה לנו שמשהו רע, הוא נוטל את כל (או לפחות את רוב) הקרדיט כשמשהו טוב קורה. סידור לא רע, כשחושבים על זה! הדוגמא השנייה שהייתי עד לה מצויה בקטגוריה של "אלוהים עשה את זה - כי זה טוב". נכחתי בטקס דתי חגיגי של הגעתה לבגרות של נערה צעירה, שאחריו הייתה סעודה, בה כולם נהנו מאד. בשלב מסויים נטל אבי הנערה את המיקרופון לידו וסיפר סיפור מרגש: בתו נולדה פגה, והיא ואימה בקושי שרדו את הלידה. יתרה מזאת - הילדה הייתה במצב אנוש בבית החולים לאחר לידתה, והרופאים כמעט נואשו מסיכויה לשרוד. לאחד הרופאים היה רעיון מבריק ונועז - לנסות תרופה ניסיונית חדשה, לאחר קבלת רשות מההורים, כמובן. הטיפול הצליח והתוצאה היא הנערה היפה שאת בגרותה חוגגים.

לו הסתיים כאן הסיפור, הייתה זו בוודאי עלילה יפה של חמלה ותושייה אנושית. אבל, כמובן, האב היה חייב להמשיך ולהוסיף, שלמרות בטחונו ברופאים - שלהם היה חלק בתוצאה, לאמתו של דבר מדובר בדוגמה מובהקת  של נס משמים - התערבות ישירה של אלוהים כדי להציל את בתו. בגישה זו יש הרבה דברים שפשוט אינם נכונים, וקשה לתאר איך אנשים נורמאליים לחלוטין יכולים לקבל בכנות "הגיון" מסוג זה. ראשית - מדוע נזקף פתרון המצב לזכותו של אלוהים? הרי מלכתחילה הוא אינו מואשם ביצירת המצב? שנית - האין זה עלבון אדיר לגזול את הקרדיט מהרופאים, שביצעו את העבודה הקשה ונטלו על עצמם אחריות אדירה למקרה של כשלון? בהכללה, אם כולנו (כולל רופאים) היינו נוקטים בגישה זאת, האם לא היה הדבר שם קץ לכל ניסיון לשפר את מצב האנושות? אם הכול בידי שמיים (ומדוע השמיים צריכים בכלל ידיים) - לשם מה לטרוח? אגב, זוהי בדוק גישתם של קיצונים דתיים, המשאירים את ילדיהם למות כי הם בטוחים שכל מחלה היא תוצאה של אמונה בלתי מספקת, וניתנת לריפוי אך ורק על-ידי השבת האמונה.

אינני ולטייר,ומאמר זה אינו קאנדיד, לכן אשאיר לאיש-הרוח הדגול של ההשכלה הצרפתית את משפט הסיום: "ספק אינו מצב נעים, אבל ודאות היא אבסורד". היינו מוצאים את עצמנו בעולם הרבה יותר טוב לו רבים מאיתנו היו חיים על-פי גישה זו.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 15 March 2009 בשעה 15:42 | IP רשוּם צטט את טיל4

לכבוד יום הולדתו ה- 130 של איינשטיין שחל ב- 14/3

עוד כמה מילים על אינשטיין (מתוך אתר "חופש")

מבוסס על המאמר כמה מילים על אינשטיין ועל היתר אדיב מאת מערכת כתב העת "מקום למחשבה בשער", כמפורט באותו מאמר.

דתיים וחרדים רבים שכותבים לאתר חופש (ויש רבים כאלה) מנסים לתקוף את העמדה החילונית בטיעון כוזב, החוזר ונשנה: "גם אינשטיין היה דתי", או "גם אינשטייין האמין באלוהים". בטענה זו הם מצפים לערער את הבסיס המוצק עליו אנו ניצבים בחיי החופש שלנו, שכן, אם גדול המדענים האמין באלוהים (לכאורה) והיה דתי (כביכול) - מי ומה אנחנו, אנשי "חופש" הקטנים, שלא נלך "בעקבותיו" ונהפוך לדתיים?

ההסתמכות הסלקטיבית על ראיות מדעיות ודברי מדענים מהווה גם היא מאפיין מופלא של הטפה דתית. בכל עת בה נמצאת פיסת ראייה זעירה המוסיפה לאמינותו של סיפור תנ"כי כלשהו, או דעה מדעית נגד היבט כלשהו של האבולוציה, נמצא חלקים גדולים של הקהיליה הדתית חוגגים. לפתע הופכים כולם למומחים ולמדענים, אבל איכשהו נראה שהם שוכחים מה יש לרובו של העולם המדעי לומר, וכיצד מסיקה הקהיליה המדעית מסקנות.

קהיליה דתית זו של מומחים לעת-מצוא נהנית גם לצטט מדענים מפורסמים. כחלק מצורת הדיבור, משתמשים לפעמים אנשים רבים, כולל מדענים אמיתיים, בצירופי לשון שמכילים 'אלוהים'. דבר זה בפני עצמו עשוי לשרת את אלה החפצים לקשור את אמונתם שלהם לאדם המצוטט. אלברט אינשטיין, לדוגמא, הוא דמות מצוטטת רבות, במיוחד מאז שאינו חי כבר ולא יכול עוד לדבר בשם עצמו. לפנים, כאשר היה יכול עדיין להגן על דעותיו שלו, הנה מה שהיה למר אינשטיין לומר על אנשים המצוטטים אותו:

"אני מאמין באלוהים של שפינוזה, אשר מגלה עצמו בהרמוניה המסודרת של הקיים, ולא באלוהים שמעסיק עצמו בגורלות ומעשים של בני אדם ... ... היה זה, כמובן, שקר מה שקראתם אודות הכרתי הדתית, שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באלוהים אישי ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבירור. אם יש בי משהו שיכול להיקרא דתי, הרי זו ההערצה הבלתי מוגבלת למבנהו של העולם, עד כמה שהמדע שלנו יכול לגלותו."


אלברט אינשטיין (1879-1955)
מגדולי המדענים בהיסטוריה האנושית

לפני מספר שנים הופיע מנהיג מפלגת ש"ס, אלי ישי, בטלויזיה, ובנסותו אולי להגן על שיעור מאלף שקיבלנו קודם לכן מהרב עובדיה יוסף, טען: "70% מבני האדם מאמינים בגלגול נשמות, אפילו אינשטיין האמין בגלגול נשמות".

כאמור לעיל, מבוסס מאמר זה גם על היתר אדיב מאת מערכת כתב העת "מקום למחשבה בשער", גליון מס' 11 מספטמבר 2000 (ראו המאמר הקודם לפרטים נוספים). באותו גליון מתלוצץ, ובצדק, הכתוב, כי מאחר שהמערכת "אינה שולטת ברזי הספיריטואליזם ולא הצליחה לתקשר עם אלברט המנוח כדי לשאול לדעתו על כל מה שמייחסים לו, נאלצנו להסתפק בקטעים ממכתביו, כפי שמצאנו בספר Albert Einstein - The Human Side מאת Helen Dukas and Banesh Hoffmann שיצא בהוצאת Princeton University Press ב-1979."

בתשובה למכתב שנשלח לו בפברואר 1921 ע"י אישה מווינה ובו שאלה לדעתו בדבר קיום הנשמה והמשכיותה לאחר המוות:

הנטייה המיסטית של זמננו, המראה את עצמה במיוחד בהתפשטות של מה שנקרא תיאוזופיה וספיריטואליזם, היא עבורי לא יותר מאשר סימפטום של חולשה ובלבול. כיוון שחוויותינו הפנימיות מורכבות משחזור וצירוף של רשמים חושיים, המושג של נשמה ללא גוף נראה בעיני ריק לגמרי מתוכן.

נרשם ע"י אינשטיין במדינת ניו יורק בשנת 1937:

גוף ונפש אינם דברים שונים, אלא שתי דרכים שונות של תפיסת אותו הדבר.

בתשובה למכתב בעל תוכן מיסיונרי ששלחה אליו כומר בפטיסטי ב- 17.7.53, ובו שאלה אם חשב, אי פעם, על היחס שבין נשמתו הנצחית לבין בוראו:

אינני מאמין בנצחיות של הפרט, ואני רואה באתיקה עניין אנושי בלבד שאין שום אותוריטה [סמכות] על-אנושית עומדת מאחוריו.


אלברט אינשטיין בצעירותו

ממש לאחרונה, התפרסם מכתב נוסף של אינשטיין, המבהיר עוד יותר את עמדתו כלפי הדת. הנה כמה ציטוטים מתוך אותו מכתב:

"דברי האלוהים הם עבורי לא יותר מאשר הביטוי והתוצר של חולשות אנושיות, התנ"ך הוא אוסף אגדות פרימיטיביות, גם אם ראויות לכבוד, שהן ילדותיות למדי. כל פרשנות שהיא, לא משנה כמה שנונה תהיה, לא תשנה זאת עבורי ... ... בשבילי, הדת היהודית, כמו כל האחרות, היא התגלמותן של האמונות הטפלות הילדותיות ביותר. ולעם היהודי אליו אני משתייך בשמחה, ואשר לאופיו יש לי קירבה עמוקה, אין שום תכונה שונה מאשר לכל עם אחר. ככל שנסיוני מגיע, הם אינם טובים יותר מכל קבוצה אנושית אחרת, למרות שהם מוגנים מהמחלות הגרועות ביותר באמצעות העדר כוח. מלבד זאת, אינני יכול לראות כל דבר 'נבחר' בהם."



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 12 April 2009 בשעה 18:51 | IP רשוּם צטט את טיל4

כמה איוולות טובות לדתיים עלינו. /מתוך אתר "חופש" 

אילו מכרו "בכאילו" את החמץ של המדינה לגוי,
ולא שרפו לחמים בכל רחבי הארץ,
דיינו!

אילו שרפו לחמים בכל רחבי הארץ,
ולא מכרו גם את הכלבים של צה"ל לגוי,
דיינו!

אילו מכרו גם את הכלבים של צה"ל לגוי,
ולא פעלו להעביר חוקים שלא נוכל למצוא פיצה בפסח,
דיינו!

אילו פעלו להעביר חוקים שלא נוכל למצוא פיצה בפסח,
ולא מנעו מאיתנו לשלוח חבילות לחיילים במהלך החג כולו,
דיינו!

אילו מנעו מאיתנו לשלוח חבילות לחיילים במהלך החג כולו,
ולא ביקשו לנתק את כל הארץ במהלך פסח מהמוביל הארצי,
דיינו!

אילו ביקשו לנתק את כל הארץ במהלך פסח מהמוביל הארצי,
ולא האכילו את הפרות ואת הקופים שבוע שלם במצות,
דיינו!

אילו האכילו את הפרות ואת הקופים שבוע שלם במצות,
ולא הפסיקו לקבל בסופר בקבוקים למיחזור כמעט שבוע לפני חג הפסח,
דיינו!

אילו הפסיקו לקבל בסופר בקבוקים למיחזור כמעט שבוע לפני חג הפסח,
ולא אסרו על ילדות מגיל 3 לשיר "מה נשתנה",
דיינו!

אילו אסרו על ילדות מגיל 3 לשיר "מה נשתנה",
ולא השתמשו בכספי המיסים שלנו ללמד ילדים שמותר לאכול מצה "חצי כזית" אם מקיאים אותה ואוכלים אותה שוב,
דיינו!

אילו השתמשו בכספי המיסים שלנו ללמד ילדים שמותר לאכול מצה "חצי כזית" אם מקיאים אותה ואוכלים אותה שוב,
ולא אסרו מכירת תרופות המכילות חמץ אפילו במקרים של תינוקות או זקנים הזקוקים לכך,
דיינו!

על אחת כמה וכמה איוולות כפולות ומכפולות לדתיים עלינו,
שמכרו "בכאילו" את החמץ של המדינה לגוי,
ושרפו לחמים בכל רחבי הארץ,
ומכרו גם את הכלבים של צה"ל לגוי,
ופעלו להעביר חוקים שלא נוכל למצוא פיצה בפסח,
ומנעו מאיתנו לשלוח חבילות לחיילים במהלך החג כולו,
וביקשו לנתק את כל הארץ במהלך פסח מהמוביל הארצי,
והאכילו את הפרות ואת הקופים שבוע שלם במצות,
והפסיקו לקבל בסופר בקבוקים למיחזור כמעט שבוע לפני חג הפסח,
ואסרו על ילדות מגיל 3 לשיר "מה נשתנה",
והשתמשו בכספי המיסים שלנו ללמד ילדים שמותר לאכול מצה "חצי כזית" אם מקיאים אותה ואוכלים אותה שוב,
ואסרו מכירת תרופות המכילות חמץ אפילו במקרים של תינוקות או זקנים הזקוקים לכך,
להפוך את חיינו כאן למגוחכים ובלתי-נסבלים.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 24 April 2009 בשעה 13:06 | IP רשוּם צטט את טיל4

פורסם באתר תפוז, בבלוג של KIBALI

נכון שגם אתם הייתם רוצים להמציא סטארטאפ ש:

1) יהיה קיים אלפי שנים (מעל ל 5000 שנה)

2) גם הנכדים של הנכדים של הנכדים (וכן הלאה) שלכם יעשו ממנו כסף

3) אנשים חדשים מצטרפים אליו ברמה יומית (חוזרים בתשובה/ילודה)

4) המודל העסקי גורם לו להתרחב מעצם קיומו (מצוות פרו ורבו)

5) למרות שהוא נשגב מבינתנו, עדיין אנשים רבים ינסו להבין אותו (בחורי ישיבות)

6) המשך של פיסקה 5: אי הבנתו לא מונע מהם מלהאמין בצדקתו ונכונותו. (מאמינים בכל העולם)

7) אנשים ישננו את הכללים יום יום שעה שעה ויזכרו אותם בעל פה על מנת להיות מעודכנים. (תפילות)

8) כולל סניפים בכל העולם, גם בחורים הכי קטנים ונידחים (בתי כנסת)

9) כולל המון אנשי שטח ואנשי מכירות (רבנים)

10) יכלול את הגאדג`ט הנמכר ביותר בעולם (תפילין)

11) יכלול חברות בנות שגם הן ירוויחו מזה כסף (אישורי כשרות)

12) ספר הכללים שלו הוא הנמכר ביותר בעולם (התנ"ך)

13) ספר הכללים שלו ייכנס למערכת החינוך הרשמית והלא רשמית בכל העולם (לומדים תנ"ך בבתי הספר)


__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 22 May 2009 בשעה 11:17 | IP רשוּם צטט את טיל4

 
אלוהים שלי / צבי ינאי (בן 73, מחבר הספר "שלך סנדרו", לשעבר מנכ"ל משרד המדע)


אתה מאמין באלוהים?
לא.

למה?
"כי אין שום הוכחה תאורטית או אמפירית לקיומו; כי מעורבותו בעולם לא ניתנת להפרכה ולא לאישוש, אלא לאמונה בלבד, ובתור שכזאת אין היא שונה מהאמונה בשדים, ברוחות רפאים, בגלגולי נשמות ובתחיית המתים; כי צודק ריצ'רד דוקינס באומרו שההשערה בדבר אלוהים היא היפותזה מדעית בדבר היקום ויש להעמיד אותה לניתוח באותה מידה של ספקנות כמו כל היפותזה אחרת‭."‬

מתי הגעת למסקנה שאין אלוהים?
"בגיל ‭,11‬ כשהתחלתי להבין שבשמו של אותו אל ובברכת כוהניו עלי אדמות יוצאים עמים להרוג זה בזה. המסקנה שהבשילה בי עם השנים היתה שצד אחד, או שניהם, נושא שם אלוהים לשווא. מאחר שבמלחמות נופלים רשעים לצד תמימי דרך, מאמינים לצד כופרים ותינוקות בני יומם לצד בני עוולה, ומאחר שאלוהים אינו מגלה את עצמו, הסתמנו לפניי שלוש אפשרויות לתפישת האל, בהנחה שהוא נוכח בעולם: האחת, אלוהים הוא אומניפוטנטי (כל יכול‭,(‬ ובתור שכזה הוא יכול לסכל את הרע. משאינו נוקף אצבע למניעת מעשי רצח ורשעות בעולם אין הוא ראוי לתפילה, לא כל שכן להודיה, אלא להעמדה לדין בפני בית משפט בינלאומי לפשעים נגד האנושות. השנייה, אלוהים הוא אימפוטנטי ואין בכוחו למנוע עוולות. אל שכזה אינו ראוי לתפילה אלא לרחמים. והשלישית, אלוהים הוא אינדיפרנטי. הוא קורא את העתיד, אבל מותיר את ההחלטה ואת האחריות למעשי העוולה בידי האדם. מאחר שכך, המצפון והמוסר האנושיים תופסים את מקומו ומייתרים את קיומו. וקיימת גם אפשרות רביעית, שהוא אל אנונימי שלא נמצא בעולם ומעולם לא נכח בו. לכן הוא אינו כתובת לתיקון עוולות, ובוודאי שאינו מושא לתפילות, ברכות והודיות‭."‬

אז במה אתה מאמין?
"אני מאמין בסיכוי של הטוב והחמלה להרחיב את גבולותיהם, אף כי בצעדים קטנים ומהוססים. גרעיניה של הכרה זו נטועים בנו גנטית, יחד עם התוקפנות, האנוכיות והרצחנות, והם היוו בסיס להיווצרות צורות מגוונות של חיים קהילתיים בטבע. גרעינים אלה, משעה שנחלצו ממגבלות הצווים הגנטיים והפכו להכרה מודעת, יצרו את התשתית של התודעה המוסרית‭."‬

מה אתה חושב על אלה שמאמינים באל בורא עולם?
"במאמינים באל בורא עולם אני רואה תינוקות שנשבו. לפונדמנטליסטים הדתיים אני מתייחס כאל מי שנסתרה דעתם, כמו לקוראים בקפה, למשביעי קמעות ולאסטרולוגים. אל המנסים להגביל את נוכחות האל בעולם לשבריר הזמן של היווצרות היקום, אני מתייחס כאל מאמץ פאתטי של השכל להציל גרסא דינקותא‭."‬

ולאלה המוציאים את האלוהים מחוץ למרחב והזמן ושוללים ממנו תוארי גוף ונפש?
"אני מאזין להם בפליאה. כי אם האל אינו מעורב ביצירת חוקי הטבע ולא בחיי העולם הזה, ואם הוא אינו שועה לתפילות ולבקשות, אדיש לטוב כמו לרע, לא מוחל ולא מתגמל, מוטב למאמין להתפלל לקיר. הוא, לפחות, ישיב את הד תפילתו‭."‬

מה היתרון שלך כאתאיסט?
"יתרוני העיקרי בכך שאני שם את מבטחי במדע, ברציונליות ובמצפון חילוני-אנושי. עם זאת, המדע עבורי איננו דת המייצגת אמיתות מוחלטות. לכן איני מנסה למצוא בו וברציונליות מענה לכל מה שחשוב לחיי. אני יודע שלמדע אין תשובה לתכלית קיומי ולא למשמעות חיי. אני מבין שהרציונליות לא נועדה להכריע את נטיות הלב אלא להכיר בזכות קיומן. "אני מכיר בזה שהמדע לא מתיימר לחשוף את האמת הסופית על טבע העולם, כי גם אם אמת סופית כזאת קיימת - לעולם לא אדע שהגעתי אליה. להכרה בקוצר ידה של הידיעה הרציונלית יש מסר חשוב, כי בעולם השרוי באי ידיעת העתיד אין מנוס מלהכריע על פי מה שמוסרי, ראוי ואמיתי היום, ולא על פי מה שעשוי להתברר אולי כנכון וצודק בעתיד. לכן יעדים עתידיים - ולו הנעלים ביותר - אינם יכולים להצדיק אמצעים פסולים בהווה‭."‬

מה נותן תוקף לעקרונות המוסריים שלך?
"המצפון, שמצפנו טמון באמרה המיוחסת להלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הוא אינו מצפן מושלם, לא תמיד מדויק, אבל אין טוב ממנו. כי הוא אוצר בתוכו את עקרונות הדמוקרטיה, כבוד האדם וחירותו‭."‬

האם האמונה הופכת את האדם למוסרי יותר?
"ההיסטוריה מוכיחה שמלחמות דת נמנו עם המערכות היותר עקובות מדם. למען ההגינות ייאמר שלא התוכן הדתי כשלעצמו מספק את הגחלים הלוחשות למדורה הרצחנית, אלא האמונה הלוהטת בצדקתו המוחלטת של רעיון - דתי כחילוני".

התפללת פעם?
"לפני שצמחו לי שיני בינה‭."‬

בר מצווה?
"כציון מעבר חילוני מילדות לבגרות, כפי שהיה נהוג בקיבוץ רמת דוד שבו גדלתי‭."‬

חתונה דתית?
"לא בבית הכנסת אלא בבית, בלית ברירה עם רב‭."‬

מוות?
"המוות הוא סופי ומוחלט. הנפש איננה חומר, אך גורלה נחרץ לחדול עם מות הגוף, כפי שהניגון חדל להתקיים כאשר הכינור נשבר, למרות שהכינור איננו המנגינה‭."‬

גלגול נשמות?
"מיתוס שבני אדם הגו כדי להתמודד עם תעלומת החידלון של המוות‭."‬

עשרת הדיברות?
"יש כמה דיברות שמוסכמים על הכל, כמו 'לא תרצח' ו'לא תגנוב‭.'‬ אבל יש ציוויים שאינם ברי תוקף מוסרי מוחלט, למשל: 'כבד את אביך ואת אמך‭.'‬ כבר ראינו הורים שלא ראויים לדיבר הזה. גם 'לא תנאף' אינו ציווי מוחלט, תלוי בנסיבות. את 'לא תענה ברעך עד שקר' הייתי מרחיב וכולל בו גם את הצביעות‭."‬

על מה היית מוותר?
‭'"‬לא יהיה לך אלוהים אחר‭,'‬ 'לא תישא שם אלוהיך לשווא' ו'זכור את יום השבת לקדשו‭.'‬ אלה ציוויים חסרי משמעות לאדם חילוני‭."‬

ומה היית מוסיף?
‭'"‬לא תהיה פוליטיקאי‭.'‬ זה אחד המקצועות שבהכרח משחיתים את העוסקים בו‭."‬



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 08 June 2009 בשעה 11:13 | IP רשוּם צטט את טיל4

ברכותיי, שוב דופקים אתכם / יאיר לפיד ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים | 09.05.09

האם יש לכם לפעמים הרגשה שדופקים אתכם? האם אתם מרגישים שאתם אפילו לא יודעים איך זה קורה ?

אנשים ציניים נכנסים לחדר , נועלים את הדלת מאחוריהם, וסוגרים עניינים על חשבונכם? אתם צודקים. אני אתן לכם דוגמה אחת לזה שדופקים אתכם. כמו תמיד, היא מסובכת קצת . זה לא מקרי, הם רוצים שזה יהיה מסובך. ההנחה היא שלכולנו יש כושר ריכוז של יתוש, ואם אתה שואל משהו הם אומרים, "עזוב, זה מסובך, אתה לא תבין" אל תעזבו, זה מסובך, אבל לא תהיה לכם שום בעיה להבין .

נתחיל בשורה התחתונה : אני יודע שקראתם שתקציב החינוך יקוצץ ב750 מליון שקל ואולי אפילו חשבתם שזה נורא, אבל האמת שהוא יקוצץ בהרבה יותר. רק שאת זה מסתירים מכם עמוק באותיות הקטנות. שמו של הקיצוץ הנוסף הוא "חוק נהרי 2", ואל תרגישו אשמים. יש הרבה אנשים שעבדו מאוד קשה כדי שלא תשמעו עליו. חוק נהרי 2 הוא תיקון לחוק של ארבע שורות שקובע שאם מישהו פותח רשת חינוך פרטית – מה שקרוי "מוכר ואינו רשמי" – אתם צריכים לממן את זה ב100% מהעלויות. יש בארץ 473 בתי ספר כאלה, בהם לומדים 139,000 תלמידים. ביניהם גם לא מעט בתי ספר ערביים, המטיפים לערכי התנועה האיסלמית. כן, גם עליהם אתם משלמים.

ואם זה בית ספר אשכנזי-אורתודוקסי שלא מוכן לקבל ילדים מעדות המזרח, עדיין תשלמו. ואם זה בית ספר בפתח-תקווה שמסרב להכניס ילדים אתיופים, עדיין תשלמו. ואם זה הבית ספר היסודי ברהט, אותו ניהל עד לאחרונה ראש העיר פאיז אבו צהאבן מהתנועה האיסלמית, עדיין תשלמו. מה שמסביר, אגב, למה התומכים הגדולים בחוק- מלבד החרדים- הם חברי הכנסת של בל"ד.
מי עוד ייהנה מהחוק? העשירים כי אם מחר יחליטו חמישים מתושבי סביון להקים בית ספר פרטי יוקרתי, המיועד רק לבנים של מיליארדרים ולילדי שכונות המצוקה אסורה הכניסה אליו, עדיין תשלמו .
הדרך בה תשלמו, אם תהיתם, היא מתקציב הרשות המקומית שלכם. לפי "נהרי 2" ימומנו בתי הספר הפרטיים האלה לא מתקציב המדינה, אלא מכספי הישוב בו אתם גרים . במרכז השלטון המקומי כבר החלו להתכונן לחוק ברצינות רבה. דף עמדה שהוכן שם לאחרונה הציג את המקורות החדשים למימון התקנות החדשות :
ביטול ההסעות של הילדים שלנו, ביטול מפעל ההזנה של הילדים שלנו, ביטול הסובסידיות לפנימיות ולצהרונים של הילדים שלנו, ביטול שעות התגבור לתלמידים המתקשים שלנו, והגדלת הכיתות לילדים שלנו
יאללה, תיהנו זה רק הילדים שלכם שנדפקים פה . לא רק מרכז השלטון המקומי חושב שזה רעיון פסיכי לגמרי. איתן אטיה מנכ"ל פורום 15 הערים העצמאיות (שהן הערים המבוססות יותר, שמוותרות על תקציבי איזון מהממשלה) כינה את החוק תחילת הסוף של החינוך בישראל. למה הסוף ? קודם כל, מפני שאין להן רבע מושג מאיפה להביא את הכסף. עלות החוק בשנה הראשונה מוערכת ב400 מליון שקל
אולי בשביל הממשלה זה לא הרבה, אבל לרשויות המקומיות מדובר בסכום בלתי אפשרי לגמרי. ידידי מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, שהוא איש חינוך במקורו, הוא דוגמה מצוינת: " בוא נשים רגע בצד את העובדה שזהו אסון ערכי , כי יוצרים פה בתי ספר שאין להם שום קשר למדינת ישראל", הוא אמר לי השבוע, "העובדה הפשוטה היא, שאין לי שום דרך להביא את הכסף שהם רוצים".

הטיעון של חבורת ש"ס-התנועה האסלאמית, היא שמדובר בחוק שוויוני. לילדים שלנו, הם טוענים, מגיעות בדיוק אותם זכויות כמו לילדים שלכם, בחינוך הממלכתי. זה נשמע מצוין, רק לשוויון יש שני צדדים. מי שרוצה שוויון זכויות, צריך גם לקבל על עצמו שוויון חובות. כי באף מדינה בעולם גם לא מרשים להקים

בתי ספר שאין להם בעצם שום קריטריונים. כי תמורת מאה אחוז מהתקציב שלהם, בתי הספר הפרטיים לא צריכים ללמד מתמטיקה או אנגלית, לא להסביר- סתם דוגמה מקרית- שההשתמטות מצה"ל היא דבר בעייתי, לא לבקש
מהתלמידים לעמוד דום ביום הזיכרון, אפילו לא להכניס את השואה לתכנית הלימודים. אם מישהו יקים בישראל בית ספר פרו-חמאסי, שבו המורים הם מכחישי שואה, אנחנו עדיין חייבים לשלם על זה. אה, ולפי חוק "נהרי 2" אנחנו חייבים גם להקצות להם שטח להקמת בית הספר ולממן את הבנייה. אגב, סתם בשביל הקוריוז, אתם יודעים
בכמה מדינות בעולם מממנת המדינה את החינוך הפרטי? התשובה היא אפס. אף אחת. אז איך קורה כזה דבר? כמו שאמרתי, בחדרים סגורים. בשלב ראשון הם העבירו לפני שנתיים הצעת חוק שנקראת "נהרי 1" בה הוחלט שהרשתות הפרטיות יקבלו מהרשויות 75% מהמימון שלהם. כדי להעביר את זה התנהל בכנסת דיון נורא משעמם, קראתי את כל הפרוטוקול ולדעתי מגיע לי פיצוי כספי על אובדן תאי מוח. הדוברים בדיון היו (מאמץ אחרון ודי): משולם נהרי (ש"ס,בעד), משה גפני (יהדות התורה, בעד), שמואל הלפרט (יהדות התורה, בעד), ניסים זאב (ש"ס, בעד), ארבע קריאות ביניים מיצחק כהן, אלי ישי, יעקב מרגי (שלושתם מש"ס, בעד), נאום ארוך של מאיר פורוש (יהדות התורה, בעד), עוד אחד של ואסל טאהא (בל"ד, בעד), רובי ריבלין (הליכוד, בעד), ועוד שם אחד שדי הפתיע והחריד אותי: גדעון סהר, היום שר החינוך (הליכוד, בעד). מולם היה רק דובר אחד שאמר משהו נגד, חיים אורון, ממר"ץ, אבל מי מקשיב למרץ. החוק עבר בקריאה ראשונה ב-45 קולות נגד 1, וכל המשועממים הלכו הביתה. ברגע ש"נהרי 1" אושר והם גילו שאנחנו כל כך מטומטמים ואדישים שאף אחד מאיתנו לא אמר מילה, הם קיבלו תיאבון והחליטו לש\דרג את המתנה שנתנו לעצמם. במקום ה-75% ב"נהרי 1", עברנו ל-100% ה"נהרי 2". אלא שאזס הייתה תקלה קטנה, כי הממשלה נפלה, אבל הש"סניקים, שאוכלים את כולנו בלי מלח בסוג הזה של תהליכים- דאגו מיד להכניס את "נהרי 2" להסכם שקואליציוני החדש (סעיפים 56, 57, קראתי גם את ההסכם, שעמום המחץ, מה עם הפיצוי?), ועכשיו כשהכנסת שוב יושבת, הוא אמור לעבור במהירות ובלי בעיות מיוחדות בשבועות הקרובים. וברגע שהוא יעבור אני הולך להקים רשת חינוך פרטית שזה ילמדו רק דבר אחד: איך דופקים אותנו. יהיה לי מימון מלא. 100%.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 22 June 2009 בשעה 20:32 | IP רשוּם צטט את טיל4

המדריך החרדי לסכנות המודרניות/ קובי נחשוני

סמים? "בתחילה הרגשה יפה, ובסופו יורד לחשכות". אוננות? "להזהירו בילדותו לבל ייגע באיברו". עיתונים? "לבדוק על ידי נשים אם יש תמונות מכוערות". החיד"ו וייס, מחשובי הרבנים החרדים באירופה, חיבר מדריך נועז "לשמירת הגוף והנפש"

 

מתי בפעם האחרונה זכינו להתייחסות פומבית מפי רב חרדי בכיר לתופעת האוננות בישיבות? מתי נתקלנו באמירה רבנית משמעותית ומפורשת ביחס לבעיית הסמים בקרב הנוער החרדי? אצל הרב חיים יוסף דוד וייס, דיין בחסידות סאטמר באנטוורפן ומהרבנים החרדים הידועים באירופה, הכל על השולחן.

 

בחוברת ההדרכה "ובחרת בחיים" - קונטרס נדיר בכנותו שפרסם הרב וייס באחרונה והופץ השבוע בישראל - מונה המחבר "י"ג עיקרים לשמירת הגוף והנפש". בין היתר דן הרב בהרחבה בנושאים שבדרך כלל השתיקה יפה להם בציבור החרדי, בהם: אוננות, שימוש בסמים, עישון סיגריות, קריאת עיתונים, גלישה באינטרנט ועוד.

 

החיד"ו, כך מכונה וייס, ידוע כרב ודיין קנאי במיוחד, אך יחד עם זאת גם כנועז ביותר, והדברים באים לראשונה לידי ביטוי פומבי בחיבורו החדש. על אף שייוכו לחסידות סאטמר, הוא מקובל על כלל החוגים החרדים באירופה, והקונטרס אף זכה ל"הסכמה" מהרב שמואל וואזנר, ממנהיגי הציבור החרדי בארץ.

 

חלקים קצרים מהחוברת הובאו השבוע באתר "חרדים", ו-ynet מביא בהרחבה ציטוטים מרכזיים מתוכה (בתרגום מילים ארמיות אחדות):

 

"עישון ציגארעט" (סיגריות)

"בזמננו כבר נודע הדבר על ידי הרופאים, שמי שמעשן ציגארטען הוא מאבד עצמו לדעת, כי שישים אחוזים ויותר מחולי סרטן ריאות בא על ידי העישון, אחרי שנעשה משועבד לשריפה זו.

 

"ואם ראינו שהרבה צדיקים העלו עשן ולא הזיק להם – אין ממעשיהם שום ראיה. או שהיו מעשנים מקטרת ארוכה מאוד, באופן שכמעט אין סכנה בזה כלל, או שלא היו מעשנים לשם תאווה - אלא פעמים אחדים לצורך עבודתם.

 

"ושמא תאמר, אף אני אעשה כן ואעלה עשן לפעמים אחדים – דע לך שרוב רובם של אלו שהתחילו בזה נעשים מכורים לזה ושוב אי אפשר להם לפרוש מזה... כי הגוף, אחר שנתרגל לטעם זה, נעשה זקוק לו בטבע. אשרי מי שלא התחיל לעשן כלל".

 

"עישון סמים רחמנא ליצלן"

"אין דבר כה מסוכן לגוף ולנפש מסמים אלו, השם ישמור. טבע הסמים הוא שבתחילה מרגישים ממנו הרגשה יפה, כאילו עולה במעלות רמות, ובסופו יורד לעמק החשכות, למרה שחורה, ונופל לייאוש נורא וכדי לצאת ממצבו (לזמן קצר) צריך לעשן עוד הפעם, וחוזר חלילה, וגופו נעשה חולה סמים.

 

"והמסיתים לזה נותנים בתחילה לעשן בחינם, כדי להטעימם טעם הסם, ואחר שכבר נעשו נצרכים לזאת, מוכרים להם ביוקר. והיות שהגוף זקוק לו מאוד - סופו אף חומס והורג כדי שיוכל לקנות הסם בכל מחיר. זאת אומרת שהוא הורג שתיים – המעשן עצמו, מכיוון שנעשה מכור ונזקק לסם הזה, ועוד הוא גורם שיגזול ויחמוס ויהרוג.

 

"ובשעה שמעשנים דעתם משובשת עליהם ביותר בחלומות ובהזיות... ואחר כך חולים בחולי הנפש וחייהם נהרסים ונעשים שבורים ורצוצים בגופם וברוחם לאלפים ולרבבות.

 

"ויש לעורר, שלפעמים בעיראפלא"ן (מטוס), באמצע הנסיעה, המבריחים משימים הסחורה בתוך התיק יד של הנוסע, בלי ידיעתו, כדי שהוא יבריח עבורם, וכשמצליח לצאת מבית המכס בלי מכשול - חוטפים את התיק".

 

"קדושה ושמירה" (אוננות)

"העוון החמור ביותר הוא שפיכת זרע לבטלה. ובזמננו זה, יש לדאבוננו חולי נפש (אפילו בישיבות קדושות) המסיתים לדברים אלו רחמנא ליצלן... וכדי שלעולם לא ייכשל בעוון זה, יש לאב או למחנך להזהירו בילדותו לבל ייגע באיברו, או למטה מטבורו, לעולם חס וחלילה".

 

"נסיעות והסתכלות" (שמירת העיניים)

"מקור הטומאה אצל העכו"ם (גויים), שירדו עשרות מעלות אחרונית בדיבורם, בלבושם ובהתנהגותם, ובעוונותינו הרבים מפעפע הארס אצל כמה מבני ישראל שלמדו מהם, ועל כן, בכל מקום פגיעתם – ברחוב, באוטובוס, ברכבת ובעיראפלא"ן (מטוס), כמעט שאי אפשר להינצל מראיות ומהסתכלויות, וממודעות התלויות גדולות ומאירות עיניים. וזאת מלבד שבעיראפלא"ן מראים תמונות כמו בתיאטראות, שהליכה להן כבר נאסר בגמרא.

 

"ונראה לי שזהו הניסיון הקשה ביותר, כי האדם אינו עושה שום פעולת איסור כל שהוא, ורק על ידי הליכתו לדרכו לפי תומו נפגשים בו דברים הגורמים הרהור... והעצה למי שצריך לעבור וללכת דרך מקומות כאלו, לכסות עיניו במשקפיים שחורים ביותר, הגם שאין בזה הצלה גמורה.

 

"ובעיראפלא"ן ראוי לישב במקומות שאין רואין התמונות... ומן המותר לעורר שלא יבקשו לקבל כלי השמיעה שמחלקים לכל אחד ואחד כדי שיוכלו להאזין לשירם ולזמרם ולניבולי פיהם, ולהשתתף בראייתם המטמא הגוף והנפש... וכשאנוס לישב מול התמונות מוטב שיתגרה בשינה מללמוד בספר, שאז בכל רגע יוכלו עיניו לראות ברע".

 

"קריאה בצייטונג" (עיתונים)

"עוד מהדברים שנתחדשו בעתים הללו, שבלי בקשת הבעלי-בתים ובלי ידיעתם, זורקים לתוך בתיהם או לתוך תיבות הדואר וכדומה מודעות וניירות ובהם תמונות תועבות טמאות. ואפילו אם הגדולים יודעים להיזהר מלעיין בהם, מה יעשו קטני הצאן בראיות אסורות ובהרהורים? והעצה להינצל ממכשולות אלו: לכתוב על פתח בתיכם, במקום שזורקים לשם מכתבים וניירות, שבעלי הבית אוסרים להכניס מודעות.

 

ואלו שצריכים לעיין באיזה צייטונג, כגון לצורך פרנסתם, אין ברירה וייתנו לנשים כגון אשתו ואמו - לבדוק אם יש שם תמונות מכוערות או מעשים מכוערים, וכן יבררו מתוכו הפסולת או הנחוץ מתוך הפסולת. ואין ללמוד בזה היתר שנשים יקראו בספרים אלו חס וחלילה, ומה טוב אם האישה תמסור לידי נוכרית, ואחרי בדיקת הנכרית תחזור ותבדוק לפי שיגיע לידי בנה או בעלה.

 

"בחדרי המתנה של הרופאים וכדומה מציעים לפניהם כל מיני ניירות מטונפים שנקראים 'מאגאזינע"ן', וגם כשיושבים בעיראפלא"ן (מטוס) וברכבת מכינים דברי טינופת עבור האורחים. ובדבר זה נכשלים רבים... ובכלל זה להתרחק ביותר מכלי האינטערנע"ט, שרבים חללים הפילה, והוא מהמזיקים הכי גרועים. ומי שצריך אותו לפרנסתו יחזיק רק 'כשר אינטערנע"ט', אף אם עולה לו ביוקר".

 

ציונות

"הנוסעים לארץ ישאל בזמננו בלי הכנה הראויה, ובפרט תלמידי הישיבות, מציאוּת של המדינה יכול להשפיע עליהם לרע, בראותם בניינים יפים, גינות ורחובות, שופטים ושוטרים, חיילים ושריונים, שטבע הדברים

שמסתכלים עליהם כעל גיבורים. ולצד זה יש גם - להבדיל - בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל פינה ובכל רחוב, ובהעלותו על לבו ידמה לו: הלא תועלת גדולה באה על ידי הציונים הללו.

 

"ירא שמים אינו מתפעל על ידי ראיית בניינים גשמיים, וכל שכן כשלא מתנהגים שם על פי תורה... במקום לחשוב על התועלת צא חשוב על ההפסד – כמה רבבות יהודים עזבו את הדת רחמנא ליצלן על ידי פעולותיהם. והלא ידוע שמעבירים כמה מאות ואלפים ילדים ובחורים על דת משה מדי יום ביומו, על ידי לימודי כפירה ודברי נבלה ועל ידי צבאם מלא זימה. ומדי שבוע בשבוע מגיעים לשם תמימי לב יראי השם, ובזמן קצר נהפכים לאויבים ולפושעי ישראל, החוטאים בנפשותם".



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 21 July 2009 בשעה 18:52 | IP רשוּם צטט את טיל4

מכות בבית הכנסת: חרדים היכו רב דתי-לאומי. חדשות 2 יום 12/7/09

מכות אלוהים: קבוצת חרדים מהזרם הליטאי פרצו היום לבית כנסת דתי-לאומי בירושלים. כשהרב נכנס הם תקפו אותו באכזריות - וצולמו במצלמת האבטחה. "הם שמו לי אזיקים על הידיים והמשיכו להכות", סיפר הרב. 

הנה משהו שלא חשבתם שתראו כאן בישראל: מכות אכזריות בבית כנסת בירושלים. המכים הם חרדים, המותקף הוא רב, והרקע למעשה החמור: ניסיון השתלטות של חרדים על בית כנסת "כיפות סרוגות".

קבוצה מהפלג הליטאי-חרדי פרצה היום לבית הכנסת "גלעד" בלב שכונת קריית יובל המתחרדת בירושלים, וכשרב בית הכנסת מוטי אושר נכנס פנימה - קיבלה את פניו במכות נמרצות.

"הפילו אותי לרצפה, בעטו בי בכל חלקי הגוף", שחזר הרב ההמום. "גררו אותי, זרקו אותי מכל המדרגות. לאחר מכן כשניסיתי להימלט הם תפסו אותי, שמו לי אזיקים על היד והמשיכו להכות אותי".

הקבוצה ניסתה להשתלט על המבנה באמצעים משפטיים, אך כשזה כשל הם עברו לפריצות, גניבות, וכפי שניתן לראות סרטון מצלמת האבטחה - גם אלימות. זאת, אגב, הסיבה שמותקנת בבית הכנסת מצלמת אבטחה שפועלת גם בשבת.

"זו אלימות כנגד הקהילה שלנו"

 צילום: חדשות 2
הרב שהותקף, מוטי אושר
צילום׃  חדשות 2

מדובר בתופעה מוכרת בירושלים. החרדים מנסים להשתלט על מבנים שונים כדי להקים בהם מוסדות דת. זה יכול להיות מבנה פרטי, בית עסק, מבנה נטוש, או כמו שראינו במקרה הזה - מבנה שכבר משמש בית כנסת אבל משרת ציבור אחר, את הציבור הדתי-לאומי.

"אני מרגיש שזו לא אלימות באופן אישי נגדי", אומר הרב אושר. "זו אלימות כנגד הקהילה שלנו, שאותה אני מייצג". הרב אושר הוא רב של חב"ד שעובד עם הציבור הדתי. רבים לא יודעים זאת, אך המאבק נגד ההתחרדות בירושלים כולל גם את הדתיים, שרוצים ליהנות ממוסדות דת וחינוך שפועלים על פי תפיסת עולמם.

החרדים טוענים שהם בסך הכל רוצים את המבנים כדי לקיים את דתם, אבל היום מתברר שהאמצעים שלהם לא ממש כשרים.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 
טיל4
מנהל/ת הפורום
מנהל/ת הפורום
סמל אישי

הצטרף / הצטרפה: 11 July 2006
מדינה: Israel
משתמש: מנותק/ת
הודעות: 2889
נשלח בתאריך: 01 August 2009 בשעה 12:29 | IP רשוּם צטט את טיל4

מבית שמש ועד עזה: טליבאן זה כאן

הרב-תרבותיות הפכה להיות מכשיר בידי קבוצות מיעוט קנאיות כדי לכפות את עצמן על הרוב / בן דרור ימיני, מעריב 1.8.09

מדינות אינן מסיימות את דרכן, אם יורשה לי לנקוט נימה מאוד פסימית, בגלל אירוע ספציפי. זה קורה בגלל תהליכים. חורבן הבית הראשון, ובוודאי השני, לא היה קורה  ללא תהליכי עומק שפוררו את החברה.

אלא שתהליכים אינם תופסים כותרות. הרי מדובר ברצף ארוך ומצטבר של אירועים קטנים, שמשנים ויוצרים מציאות. או, נכון יותר, התפרקות. זה כבר קורה. קהילות שלמות מתנתקות מהמדינה. מותר להן. יש להן כוח פוליטי. השותפות שלהן היא חד-כיוונית. הן רק מקבלות. גם החוק הוא רק בגדר המלצה. ולכן, הן רשאיות לצפצף על החוק. והחוק עומד מנגד. הכוחנות משתלמת.

הקהילה החרדית הולכת ומתעצמת. כל ביקורת עליה הופכת ל"אנטישמיות".
 

הפגנות חרדים בירושלים

הפגנות חרדים בירושלים  צילום: פלאש 90

נשאלת השאלה - למה? מדוע ביקורת על השתתפות ערבית נמוכה בכוח העבודה היא לגיטימית, אבל ביקורת דומה על חרדים היא אנטישמיות?

השתתפות החרדים בכוח העבודה עומדת על כ-29 אחוז. שיא עולמי בפרזיטיות. נוצרת כאן קהילה שחיה על קצבת סעד, שמוסדותיה ממומנים על ידי אלה שכן עובדים, ושהיא מסרבת לכל הסדר, למשל בתחום החינוך, שיאפשר לבניה להיות אזרחים עובדים. מדובר באסון זוחל. נתניהו וברק ומרידור ובגין יודעים את זה. אבל הם שותקים. הם הרי זקוקים לקואליציה.

מדינה שפויה צריכה לסייע לבלתי מסוגלים. היא אינה צריכה לממן קהילה הולכת וגדלה שמטיפה להשתמטות. הרי האבסורד הזה קורה רק בגלל סיבה אחת.השיטה הקואליציונית מאפשרת למיעוט לכפות על הרוב את העיוות. זהו לא מחיר הדמוקרטיה. זהו מחיר המיעוטוקרטיה. נתניהו היה יכול
להקים ממשלת חירום לאומית שתשנה את השיטה. אבל לא. הוא בחר להיכנע. בדיוק כמו קודמיו. וכך נמשך האסון.

ארץ אחרת

ברצועה נכנסה לתוקף הוראה המחייבת את נשות המקום להסתובב רק עם רעלות. הטליבאן כבר שם. אלא שזה לא קורה רק ברצועה. זה קורה גם כאן. בינותינו.

הגיליון האחרון של "ארץ אחרת" מוקדש לנושא מרכזי: כפייה. זהו סיפורה של בית שמש ההולכת ומתחרדת. "האם לא הגיעה העת להתעמת חזיתית עם רעיון הרב-תרבותיות", שואלת העורכת, במבי שלג. הגיע גם הגיע.

רב-תרבותיות כבר מזמן איננה המוזיקה המזרחית בפלייליסט של גלגלצ. הרב-תרבותיות היא מכשיר בידי קבוצות קנאיות כדי להכתיב ולכפות את עצמן. זה אומר, בעיקר, דיכוי נשים. בבית שמש כמו ברצועה. זה לא כל החרדים ולא כל המוסלמים. תמיד מדובר בגרעין קשה של קנאים, שכופה את עצמו. וכדי להימנע מעימות, יש כניעה לאלימות. בשלב הראשון הקהילה מוכנעת. בשלב השני, החברה כולה, המדינה, נכנסת למעגל הכניעה.

פעילות של האחים המוסלמים

פעילות של האחים המוסלמים איי-פי


לא כל החרדים תמכו בהפגנות האלימות, בעניין חניון השבת, או האמא המרעיבה. גם רוב המוסלמים בשכונות מסוימות באירופה אינם רוצים טליבאן. אלא שהרוב, גם אם הוא חושב אחרת, הופך לחסר משמעות. המיעוט קובע. המיעוט מכתיב את דרישת הרעלות, או את כללי הצניעות הנוקשים, או את הניתוק מחינוך כללי ומהשתלבות במע? גלי העבודה. בעזה ובבית שמש ובלונדון ובירושלים. סדנא דארעא חד הוא.

הרוב אינו רוצה לדעת. אבל חובה לדעת. ולכן, כדאי לקרוא את הגיליון

 

המיוחד של "ארץ אחרת". משום שמתחת לאף צומחת לנו מפלצת. לא אחת. כך ההתפשטות והבנייה הבדואית, בעיקר בנגב. כך הבנייה היהודית בריכוזי אוכלוסייה ביהודה ושומרון, שיוצרת כאן מדינה דו-לאומית. הרטוריקה האנטי-ממלכתית של החרדים היא בדיוק אותה רטוריקה של הקנאים מהגבעות. הם אולי מעטים. אבל נחושים. והם כופים ומכתיבים וקובעים את הדרך.

הרוב הישראלי הולך ונרמס. וגם כאשר תלמידיו של ז' בוטינסקי בשלטון, הם בוחרים בשקט, שכולו כניעה ורפש.

 

מחזירים חלוקה ליושנה

 הפרזיטיות כדרך חיים הייתה דרכו של "היישוב הישן", שחי בעוני על כספי החלוקה. שליחים היו אוספים כספים, כדי שבירושלים יתקיימו ישיבות. מי שרוצה שימשיך בדרך ההיא. אבל על חשבון תרומות. הרי גם תרומות יש גם במגזר החילוני. לא על חשבון משלמי המסים.

הוויכוח על החלוקה החל כבר באמצע המאה ה-19. מי שדרש את השינוי, וגם מימש אותו, הם בעיקר בני היישוב הספרדי ביפו. ההתחלות היו כואבות וכושלות. ההמשך היה הרבה יותר מוצלח. הטרגדיה הקולקטיבית שלנו היא, שהחיזוק המשמעותי ביותר לאגף החרדי, ובהקשר הזה, הפרזיטי, מגיע מהספרדים המתחרדים. הם אינם מחזירים עטרה ליושנה. להפך. הם מחזירים את החלוקה. הספרדים של פעם

כמו הרב יהודה ביבאס, הרב אברהם שלוש, והרב יהודה לוי מרגוזה, ועוד רבים אחרים נשאו את הדגל של עבודה ופרנ? סה. הספרדים של היום, מחזירים את שיטת החלוקה. בשלב זה לא מדובר במצביעים. מדובר רק בפעילים ובמתחרדים. אבל אל דאגה. ש"ס כבר תדאג להפוך יותר ויותר מתומכיה לבט? לנים ונזקקים. נתניהו וברק, כמו קודמיהם, ישתפו פעולה.

השקט הזה חייב להסתיים. הרי נתניהו אמר: "ייתנו יקבלו לו, לא ייתנו לא יקבלו". כל כך צודק. אז מדוע ציבור שאינו מוכן לתת כלום, זכאי לקבל? מדוע מדינת ישראל צריכה לממן מדרסות, שהבוגרים שלהן, או רק 70 אחוז מהם, יהפכו לנתמכים ו/או מקרי סעד? כמה שנים תוכל ישראל לחיות עם הגיבנת הזאת? אנחנו שרויים בעצימת עיניים. זה לא מה שיעצור את תהליך הקריסה.

ייתכן שאין מנוס מעימות. הגיע הזמן להכריז על התנת? קות. מי שאינו מוכן לתרום, אינו זכאי לסעד. ולא תשלומי רווחה. המיעוט הזה זכאי להפגין כשדעתו שונה. לכפות לא. המיעוט הזה זכאי לחופש הדת. לא לכפיית הדת. בוודאי לא לכפיית הפרשנות הטליבאנית של היהדות. הרי המיעוט הזה אינו קובע רק את אורחות חיי הקהילה החרדית. הוא השתלט על מרכזי כוח של האתוס הלאומי. למשל, בתחום הגיור. יש רבנים שפה ושם מנסים לצאת נגדם. אך פחד הע? ריצות החרדית נופל עליהם. ולמעשה, על המדינה כולה. זה לא שהחרדים לוקחים את הכוח. זה הרוב היהודי השפוי שמעניק להם את המפתח.

שוברים את הכלים

החרדים הם בשר מבשרנו. צריך להציע להם שותפות. הכניעה הנמשכת, הזוחלת, תוביל לקריסה. גם הם יפסידו. הגמילה מהפרזיטיות שאינה פגם גנטי, אלא עניין פוליטי לא תהיה קלה. אלא שאת התהליך הזה חובה עלינו להתחיל.

לפני שבועיים, בירושלים, הגענו אל ספו של מרד מצד המיעוט. הוא רוצה עוד. הוא רוצה לפטור את בניו ובנותיו, לא רק משותפות כלכלית, אלא גם מאחריות פלילית. זה בכלל לא חשוב אם יש ממש בטענות בעניין "האם המרעיבה". הרי טעויות יש גם כלפי אמהות או עבריינים שאינם חרדים. מה שחשוב הוא, שהם מוכנים לקבל את כללי המשחק רק אם המערכת מזרימה להם תשלומים. וגם זה לא עוזר. הם שוברים את הכלים כשמתחשק להם.

שיח הזכויות מגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב. הגיע הזמן להגנה על הרוב, מפני עריצות המיעוט.



__________________
רק אהבה תביא אהבה
חזרה לתחילת העמוד הראה טיל4's פרופיל חפש הודעות אחרות של טיל4
 



<< הקודם עמוד של 5 הבא >>
  שליחת תגובהשליחת נושא חדש
גרסת הדפסה גרסת הדפסה

קפיצה לפורום
אינך יכול/ה לשלוח נושאים חדשים בפורום זה
אינך יכול/ה להגיב לנושאים בפורום זה
אינך יכול/ה למחוק את הודעותיך ותגוביך בפורום זה
אינך יכול/ה לערוך את הודעותיך ותגובותיך בפורום זה
אינך יכול/ה לצור סקרים בפורום זה
אינך יכול/ה להצביע בסקרים בפורום זה

Powered by Web Wiz Forums version 7.9
Copyright ©2001-2004 Web Wiz Guide

העמוד הזה נוצר וחושב תוך .1250 שניות.